זהו האחד בספטמבר הכי קשה שידענו מזה עשורים. שישה פרחים, שישה גברים ונשים צעירים וצעירות שלא יחזרו. שישה ישראלים שנחטפו מבתיהם וממסיבת הנובה, חלקם פצועים, שהצליחו לשרוד כמעט שנה בשבי, לא יחזרו הביתה לעולם. שש תמונות שאסור שיימחקו אי פעם מזיכרונו של איש, כי היא מסמלות את חרפת הממשלה.
אסור לשכוח את התמונה של הירש גולדברג-פולין, שנחטף בטנדר, מטולטל בנסיעה פרועה אל תוך עזה, אולי החטוף המוכר ביותר בעולם ובארצות הברית בפרט, אחרי שהוריו ריגשו את האומה כולה. אסור לשכוח את אלכס לובנוב, שבעודו בשבי נולד לו תינוק שלעולם לא יכיר את אבא. אסור לשכוח את אלמוג סרוסי, שנחטף מהמסיבה עם חברתו שחר – שנרצחה. אסור לשכוח את כרמל גת, שחטופים ששהו איתה סיפרו איך העבירה להם בשבי סדנאות מדיטציה – כדי לעזור להם לשרוד. ואסור לשכוח את עדן ירושלמי, שעבדה כברמנית במסיבת הדמים, ותמונתה מוכרת בכל בית בישראל. אסור לשכוח גם את אורי דנינו, שחזר להציל את חבריו במסיבת הנובה.
אבל מה שבעיקר אסור לשכוח, זה שגורלם יכול היה להיות אחרת. עדן וכרמל היו הראשונות להשתחרר אם הייתה נחתמת עסקה. בשבוע הראשון שלה – הן כבר היו אמורות להיות בבית, ולאחריהן חמש התצפיתניות המוחזקות בציפורני חמאס. גם לגבי הרש הייתה הסכמה, בשל היותו פצוע ובמצב הומניטרי שעונה להגדרות.
מאז ה-2 ביולי, אז החזיר חמאס את תשובתו לעסקת החטופים – ישראל דשדשה את עצמה לדעת. בהנחיית ראש הממשלה, הוכנסו קווי התעקשות נוספים אל "מתווה ביידן", שהוא כידוע מתווה ישראלי שנשלח למתווכות ולחמאס ב-27 במאי. נתניהו הודיע כי יסכים רק לעסקה שתאפשר לישראל לחזור ולהילחם עד להשגת כל מטרות המלחמה, כי לא תתאפשרנה הברחות נשק לחמאס ממצרים לגבול עזה, שלא תתאפשרנה חזרת אלפי מחבלים חמושים לצפון הרצועה ושישראל תמקסם את מספר החטופים החיים שיוחזרו משבי חמאס. עוד "מקסום" כזה ואבדנו באמת.
במשך החודשים האחרונים נתניהו מתעלם שוב ושוב מכול התמיכה הגורפת שיש לעסקה בקרב מערכת הביטחון. כן, זו אותה מערכת ביטחון שכשלה בשבעה באוקטובר, אבל זו גם אותה מערכת הביטחון שאיתה ראש הממשלה – ומדינה שלמה – יצאו לקרב. כלל הגורמים: משר הביטחון, דרך ראש המוסד, ראש השב"כ, הרמטכ"ל וגורמי ביטחון בכירים נוספים אמרו באין-ספור דיונים באחרונה: אין. להם. זמן. בישיבת הקבינט האחרונה זה הגיע לשיא, כשגלנט הטיח בנתניהו ולא ידע מה הוא מטיח: ראש הממשלה יכול להחליט שהוא מוציא להורג חטופים. גלנט הסביר אחר כך בשיחות סגורות שאלו אמירות שנאמרו בשל הדיון הטעון והקושי הרגשי שבסוגיה. כמה ימים חלפו והמציאות דפקה על דלתותיהם של כולם, עם קושי רגשי מסוג אחר לגמרי.
קטונתי מלקבוע באופן נחרץ מה נכון בשלב הזה. אין בפניי את התמונה המלאה וגם לא את כל השיקולים. אני רק יודע דבר שאמור להיות טריוויאלי לכולם: המשא ומתן הזה לא מתנהל בוואקום. כל יום שעובר, כל דקה שחולפת - יכולה לעשות את ההבדל בין חיים למוות. ששת החטופים שגופותיהם חולצו ממנהרה יכולים היו לעבור לידי הצלב האדום, ומשם לידיו הבטוחות של צה"ל, ומשם לחיבוק של משפחותיהם ולתהליך השיקום. במקום, הם מובאים היום לקבורה, צעירים בראשית חייהם, ייטמנו יחד עם חלומותיהם ותקוותיהם לעתיד טוב יותר. ממולנו אויב אכזר, שנהנה לראות אותנו סובלים. ייקח זמן למגר אותו. מלחמה בטרור היא לא עניין של שבועות או של סיסמאות. ביום הזה חשוב לשאול את עצמנו לא מיהו סינוואר או מיהו חמאס, אלא מי אנחנו. מה אנחנו. את זה חובה לוודא שלא שכחנו.