אחרי בסך הכול חודשיים עבודה מאז הפגרה הקודמת, בסוף החודש הכנסת תצא לפגרה הארוכה בתולדותיה - 91 ימים. בזמן הזה אפשר היה ללכת לבחירות, וכל ממשלה מוסרית הייתה פועלת כך בכדי לזכות מחדש באמון הבוחרים אחרי המחדל. אבל כמובן שהאופציה הזו לא נידונה בכלל, "בגלל המלחמה". המלחמה מונעת בחירות, אך לא מונעת חופשות.
בימים כאלה היה מצופה לראות את האופוזיציה במיטבה. היא אמורה הייתה להפוך את הכנסת לזירת קרב סוערת על עתיד המדינה. היא הייתה אמורה לתזז את הממשלה להסביר מדוע שיקום הצפון והדרום מתמהמה, ללוות את הפגנות משפחות החטופים ולהגן עליהן מפני אלימות גוברת. האופוזיציה הייתה צריכה למלא את ועדת הכספים - ולעצור ולעכב כל העברה תקציבית שמיועדת לשחיתות או לפנטזיות המשיחיות של סמוטריץ' וסטרוק, שבזמן המלחמה עסוקים בהעברת כספים מכיסי משלמי המיסים אל החברים שלהם במאחזים. בשבוע שעבר הם גם דאגו, ככה בקטנה, לעוד שמונה מיליון לגרעינים תורניים - בזמן שהקהילות בצפון מתפרקות. תחת מסכי העשן הממשלה ממשיכה לקדם את ההפיכה המשטרית, בניסיונות להשתלט על בג"ץ ולחסל את התקשורת החופשית. מישהו באופוזיציה באמת מאמין שזה זמן לנהוג כאילו אנחנו בזמנים רגילים?
נדמה שכן. מעבר לנאומים יפים פה ושם במליאה (מסורת נחמדה, אך חסרת משמעות), האופוזיציה לא באירוע. ניסיונות הממשלה להחליש את מעמדה של הכנסת הצליחו לא רק בגלל שינויי מנגנונים בכפייה, אלא בעיקר בשל הסכמת האופוזיציה לשתף פעולה. במשך חודשים מפרוץ המלחמה, ח"כים מהאופוזיציה הובילו הסכמה על עצירת החקיקה הפרטית, בשם "האחדות". זאת בזמן שהקואליציה הסיתה נגד כל מי שנשם והמשיכה לגנוב את כספי הציבור. נשגב מבינתי מה גורם לחבר כנסת לקחת את מעט הכלים שיש לו ולמסור אותם ליריביו, שבמקרה הזה אינם סתם יריבים אידיאולוגיים, אלא האשמים במחדל שהביא למותם של 1,459 אזרחים וחיילים, ועוד 120 שבשבי.
דני אלגרנט, אחיו של איציק החטוף בעזה, מנוע כניסה לכנסת כי הפריע בישיבת ועדה לדבריו של אח אחר. אכן, לא מנומס. אפשר לחשוב שחדר הוועדה של שמחה רוטמן ידוע בגינוניו הבריטיים. אולי זו רק אני, אבל בעיני מה שחמור בהרבה מחוסר נימוס, זה שאחיך חטוף במשך עשרה חודשים והממשלה מתעלמת ממך. מי שנתן את ההוראה למשמר הכנסת להעניש את אלגרט לוקה בבעיית אנושיות. איך אפשר להעניש אדם שמתמודד עם הכאב הגדול ביותר - הידיעה שאהוביו סובלים מדי יום בידי אויב רצחני - ובכל זאת נדרש ממנו לקום כל בוקר ולגייס כוחות להיאבק, שהרי ללא מאבק המשפחות ברור שהממשלה תמשיך להפקיר את אהוביהן?
חברי הכנסת המצוינים נעמה לזימי וגלעד קריב הצטרפו לאלגרט וישבו איתו לאות סולידריות. מה עשו היתר? ולמה אנחנו רואים רק את השניים האלו באופן קבוע בהפגנות, ולא את כל הח"כים מהאופוזיציה - יוצרים חגורת ביטחון סביב משפחות החטופים? דמיינו את האפקט של שורת ח"כים צועדת לפני המפגינים. בשביל מה יש להם חסינות, אם לא בשביל רגעים כאלו? למה אף אחד מהם לא אוזק את עצמו לצד עינב צנגאוקר? ומה עובר בראשם של לפיד וגנץ - שאינם מובילים את הח"כים שלהם לפעול בכל כלי שעומד לרשותם כדי להראות לציבור שהם נכונים להילחם בשבילו?
הציבור שלנו עייף. הוא נלחם במשך שנה נגד ההפיכה המשטרית, ומאז שבעה באוקטובר הוא נלחם בשדה הקרב, בצבא ומילואים. בינתיים הוא רואה את הממשלה ממשיכה כאילו אנחנו בשישה באוקטובר, ולמרבה התמיהה, גם נציגיו הפוליטיים. חוסר האונים מורגש באוויר, וזה הרגע שבו הנהגה נבחנת. זה זמן למעשים אמיצים.
אנחנו צריכים לאסוף את הכוחות ולהגביר את המחאה. אסור להיכנע לנורמליזציה של הלא-נורמלי. החיים של החטופים תלויים בזה, החיים של החיילים שלנו תלויים בזה, העתיד של הילדים שלנו. ואנחנו צריכים את האופוזיציה כולה מאוחדת במאבק. בעוד כמה חודשים זה עלול להיות מאוחר מדי.
>>> סתיו שפיר היא יזמת חברתית, חברת כנסת לשעבר ויו"ר ועדת השקיפות