שלושה ימים של רצף פגישות בארה"ב עם בכירים בממשל, עם עיתונאים מובילים, עם מעצבי דעת קהל ועם מומחים במכוני המחקר אפשרו לנו להיחשף באופן בלתי אמצעי לעיקרי החשיבה בוושינגטון בכל הקשור המלחמה המתמשכת במזרח התיכון.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
להלן עשר ההתרשמויות החשובות והרלוונטיות ביותר לעיצוב המדיניות הישראלית לטווח הקרוב והבינוני:
- "לאן אתם מכוונים"? זו השאלה שחזרה בכל פגישה. ארה"ב לא מבינה מהם יעדיה האסטרטגיים של ישראל במלחמה. מוושינגטון ישראל נראית כמי שמנהלת מלחמה בלתי נגמרת, שמחד גיסא שוחקת את מעמדה הכלכלי והמדיני ומאידך גיסא לא משיגה את יעדיה - חמאס לא מושמד, החטופים לא חוזרים, חיזבאללה ממשיך להתיש את הצפון ואיראן מתקדמת לגרעין.
- מחויבות להגנת ישראל אבל לא "צ'ק פתוח". אמריקה הדגימה את מחויבותה בשטח בתחילת המלחמה, במתקפת הטילים של איראן באפריל ופעם נוספת במהלך אוגוסט מול איומי איראן וחיזבאללה - "חצי מכוחות הצי האמריקני הזמין והכשיר נמצא היום במזרח התיכון". מצד שני, אין ולא תהיה תמיכה למהלכים התקפיים של ישראל בעלי פוטנציאל להסלמה אזורית, בוודאי לא לפני הבחירות בארצות הברית וטרם הצגת חזון ישראלי מדיני לסיום המלחמה.
- "שולחן נקי" מעזה בקדנציה הבאה. כולם בבירה האמריקנית מדברים על כך שאחת משיחות הטלפון הראשונות שיקיימו הנשיאה או הנשיא שייבחרו תהיה לראש ממשלת ישראל, בדרישה תקיפה לסיים את המלחמה לפני כניסתם לתפקיד בינואר. אם ישראל תמשיך בלחימה ללא תכנון ומטרות ברורות, תוך התעלמות מהשעון המדיני המתקתק במהירות, היא עלולה להיתקל בנשיא או נשיאה שיציבו את סיום המלחמה בעדיפות עליונה ויכפו אותו על ישראל גם ללא השבת החטופים, ללא שימור מנופים לעסקה וללא שינוי במציאות הביטחונית בצפון.
- עסקת חטופים - החמצה ישראלית. כיום האמריקנים, המתבססים על מודיעין איכותי, מטילים את האשמה בטרפוד העסקה על סינוואר. עם זאת, הם מצביעים על כך שביולי חמאס השיב בחיוב (למרות הסתייגויות טקטיות) להצעת נתניהו, שאומצה בידי ביידן - והייתה זאת ישראל שגררה רגליים, הוסיפה דרישה להבהרות והחמיצה הזדמנות להשיב את אזרחיה החטופים. בראיית האמריקנים זאת הייתה טעות פטאלית. לאחר חיסול הנייה בטהראן וחאג' מוחסן בביירות, שנטעו בסינוואר תקווה כי חלומו על התלכדות הזירות ומלחמה אזורית עשוי להתגשם, ובמקביל, מנופי הלחץ עליו נשחקו והוא הקשיח עמדות. לשאלה כיצד לחזק כעת את מנופי הלחץ אין תשובה טובה בוושינגטון וישראל נדרשת לייצר מחדש בעצמה את המנופים שהחמיצה ב-11 חודשי המלחמה.
- חשש אמריקני מכישלון התיווך. בממשל משופדים על קרני הדילמה אם להגיש הצעת גישור סופית בין הצדדים - במתכונת של "לקבל או לדחות". לאמריקנים ברור שמהלך כזה יצליח רק אם ההשלכות של דחיית התוכנית יהיו בהירות לצד המסרב. ארה"ב חוששת כי אין בידיה מנופים שיציבו איום ממשי על חמאס, ומצפה שאת החלק הזה ישלימו מצרים וקטאר, שדווקא לא ממהרות לעזור. עסקה שתוגש מטעם כל המתווכות מובילה למצב שבו המו"מ מתנהל למעשה בינן לבין עצמן. אם יוחלט לבסוף שלא להניח על השולחן הצעת גישור, מחשש לכישלון שיוביל להסלמה, החלופה האמריקנית עלולה להיות משיכת ידיים מהתיווך לפחות עד לאחר הבחירות.
- בחירות לפני הכול. אמריקה רואה את העולם דרך המשקפיים של 5 בנובמבר. כל מהלך צבאי או מדיני נשקל ונמדד לאור השפעתו על סיכוייה של קמלה האריס לנצח את טראמפ. עסקת חטופים והפסקת אש, ולא משנה באילו פרמטרים, משרתת את קמפיין האריס; כישלון להגיע לעסקה נתפס כנשק בידי טראמפ לנגח את הממשל. החשש ממלחמה אזורית - שתגרום נזקים אסטרטגיים ותנחית מכה לקמפיין - גדול עוד יותר, והממשל נחוש למנוע אותה בכל מחיר. זה הסיוט של הממשל הנוכחי.
- איראן? לא על סדר היום. ניכרת ההכחשה, ולצידה גם התעלמות, כלפי האתגר העצום שמציבה איראן - לא כי היא לא מסוכנת ומטרידה - אלא כי אין בנמצא אסטרטגיה קוהרנטית להתמודד עימה, בוודאי לא לפני הבחירות. הממשל אומנם לא רוצה להסתבך כרגע עם איראן, אך לכולם ברור שמי שלא ייכנס לבית הלבן בינואר, האריס או טראמפ, יהיה חייב לעצור את התקדמות איראן לנשק גרעיני ולבלום את מהלכיה לערעור היציבות במזרח התיכון. ישראל צריכה להיות מוכנה עם עמדות ויכולות שישפיעו על עיצוב מהלכי הממשל הבא מול טהראן.
- לא למלחמת התשה בלתי נגמרת. הקולות שמעידים על ניתוק מגע מעיסוק במשבר אינם נוגעים רק לעסקת החטופים. גורמי הממשל אומרים לנו: "אם בכוונתכם להמשיך לעשור של התכתשות עם סכנה גלישה קבועה למלחמה אזורית - אנחנו לא איתכם באסטרטגיה הזאת". כמי שמסכים שאסטרטגיה ישראלית כזו אכן משחקת לידי אויבינו, אתגרתי את בני שיחי האמריקנים בשאלה איזו אסטרטגיה חלופית הם מציעים לעשור הקרוב, והתשובה מפתיעה: "כנסו לעשור של 'מלחמה קרה', ללא הכרעה צבאית, ותחזרו לעצמכם כמדינה מובילה, חזקה כלכלית, טכנולוגית ומוסרית".
- הסדר מדיני בצפון כחלופה יחידה. בוושינגטון קיימת אופטימיות שהמתווך עמוס הוכשטיין יצליח להביא להסדר שירחיק את חיזבאללה מהגבול - אבל רק לאחר הפסקת אש בעזה. הרעיון שלפיו אם הוכשטיין ייכשל ישראל תרחיק את חיזבאללה מאזורי הגבול במבצע צבאי מוגבל, נתקל בכתף קרה - על בסיס הערכה שמבצע כזה יוביל, בסבירות גבוהה, למלחמה כוללת. על ישראל להציג תוכנית מלחמה שממנפת הישג צבאי להישג מדיני כדי להשפיע על נכונות הממשל לתמוך במהלך בלבנון אחרי הבחירות בנובמבר.
- הבעיה הפלסטינית. הביקורת על ישראל מתמקדת בשלוש טענות מרכזיות - חוסר נכונותה לסמן אופק מדיני "לשישה מיליון פלסטינים בגדה וברצועה", מספר החפים מפשע שנהרגו בעזה והטרור היהודי ביהודה ושומרון. עם זאת ישנה הבנה כי מה שהיה בזירה הפלסטינית הוא לא מה שיהיה. מתקבלת בהבנה הטענה שאסור לתת לפלסטינים פרס מדיני על 7 באוקטובר, ומתחילה לחלחל ההבנה שיש הזדמנות לייצר חזון מדיני חדש, שישרת את האינטרס הישראלי הביטחוני ויכלול את הדרישות החשובות של ישראל מהרש"פ (עצירת הטרור, התשלום למחבלים וההסתה). בנוסף, ישנה הבנה כי הסוגיה הפלסטינית צריכה לקבל מענה במסגרת אזורית רחבה, הכוללת גם התייחסות לאיום מאיראן ומהאיסלאם הג'יהאדיסטי.
בשורה התחתונה: היעדר חזון ישראלי לעיצוב המזרח התיכון בשנים הבאות בולט מאוד, ואחרים עלולים לעצב את האזור במקומנו. שני מנהיגים בעלי חזון אזורי רלוונטי ייפגשו בשבוע הבא בוושינגטון - הנשיא ביידן ומנהיג האמירויות מוחמד בן זיאד. ועדיין, זוהי לא גזירת גורל: בעלות בריתה של ישראל מצפות שהיא תיקח חלק בעיצוב מציאות חדשה באזור, ובפעם הראשונה מאז הקמתה, היא יכולה לשחק תפקיד אזורי מרכזי.
נכסיות ישראל כמדינה חזקה ובעלת ברית חשובה לא נעלמה - אבל ידידינו מתבוננים בנו ולא מצליחים להבין מה אנחנו עושים ולאן אנו מכוונים את המלחמה ואת היום שאחריה. במקביל לעוצמתו של צה"ל, חיזוק האחדות בעם, שותפויות אזוריות ביחד עם ארה"ב וידידותיה הקרובות באירופה הן המענה האפקטיבי ביותר לאיומים עלינו: מאיראן, מצפון, מהטרור ומפגיעה בכלכלה ובחוסן החברתי של ישראל.
>>> האלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL
>>> ד"ר אבנר גולוב מכהן כסגן נשיא Mind Israel, שירת עד לאחרונה כבכיר במטה לביטחון לאומי (מל"ל)