מחשבה מסוימת אינה עוזבת את ראשי כמעט מהיום הראשון למלחמה, והיא - מהו חלקו של הקלקול החברתי שחלחל לחברה הישראלית, למערכות המדינה ולצה"ל, בטבח הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל והגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה?

שבעה באוקטובר הוא יום אחד של שואה, בהיקף, בחומרה, בזעזוע. לצערי, שמעתי ממקור ראשון יותר מדי סיפורים, גם מילדים, ולא רק ילדותיי שלי. אם יש מי שחושבים שהמילה "שואה" גדולה מדי על אירועי שבעה באוקטובר, אמליץ שיתפנו לשמוע סיפור אחד ממקור ראשון, לא במדיה - אלא פנים מול פנים.

אבל האם ניתן לקשור באופן מעשי את תרבות ה-"שופוני", החמדנות, ההערצה לטייקונים, לעבריינים ולתוכן חסר תכלית, את התאווה החולנית ליח"צ ופרסום, והעיקר שייראה מול המצלמות כמה אנחנו עושים, כמה אנחנו חכמים, יפים, עשירים, למה שקרה כאן בשבעה באוקטובר?

נתניהו בעת ההצבעה במליאת הכנסת הלילה (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)
מה השתנה אצל נבחרי הציבור שלנו מאז שבעה באוקטובר? (ארכיון) | צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת

לא בטוח שאכן ניתן, אך במדינה שבה ראש המוסד מחזיק יחצנ"ית צמודה, חברי כנסת מהללים את הכוח, הכסף והכבוד בגלוי ובסגנון דיבור "שכונה" על מלא-מלא (הגדיל חה"כ מילביצקי מהליכוד ואמר בשידור: "מבחינתי זה גרוע כמו להלשין למס הכנסה", והשאיר פאנל שלם פעור פה), אי אפשר לפחות שלא לתהות לעצמנו – האם צה"ל ומערכות המדינה הורעלו חברתית במשך תקופה ארוכה מספיק כדי שנושפל בקלות יתרה, כדי שיבצעו בנו שואה? עם צה"ל, עם הגדר, עם הטכנולוגיה, עם המיליארדים, עם כל הגנרלים המצוחצחים שמדברים בביטחון. זהו ביטחון מזויף שהתגלה כזחיחות ויהירות, ותו לא.

הכנסת והממשלה משקפים במידה מסוימת את החברה, כך גם צה"ל. כל מערכות המדינה מורכבות מאיתנו - החברה. המתואר לעיל קרה במידה מסוימת לכולנו, או למספיק מאיתנו. לעניות דעתי, אין זו אשמת הרשתות החברתיות, אלא אנחנו אלו שנסחפנו. אני מודה שקצת צורם לי לעיתים לראות שהתרבות הקלוקלת הזו חיה ובועטת וביתר שאת, גם לאחר השואה שעברנו. אולי אפילו מפחיד אותי לראות שלא למדנו.

משפחת אשר  (צילום: דוברות שניידר)
יוני אשר, דורון אשר ובנותיהם לאחר החזרה משבי חמאס | צילום: דוברות שניידר

גם אני רוצה יותר כסף, גם אני רוצה להיות יפה יותר, וגם אני מודה שעד שבעה באוקטובר, לעיתים, נסחפתי בבועה שלנו ושכחתי מה באמת חשוב. במהלך 49 הימים בהם שהיתי בגיהינום ובתקווה שמשפחתי תשוב אליי בחיים, גיליתי אנשים מדהימים בעם הזה, שאינם מגיעים ממגזר אחד, דת אחת, דעה פוליטית אחת, אלא מכל אלו. קיבלתי מתנה, כי הופשטו ממני כל הכיסויים והמסכות. ראיתי במו עיניי כיצד כל הכסף שבעולם, כל הכוח המדיני, המעמד, היוקרה, שואפים לערך שהינו אפס מאופס. אני בחסדי שמיים, עירום כביום היוולדי.

במאמץ מחשבתי קל יחסית אני יכול לשוב לתודעה (חלקית כמובן) של ימי השבי. מספיק קמצוץ מההרגשה השטנית הזו כדי לחוש שוב את משקלו של מלאך המוות רוכב על כתפיי. הזעזוע מרתיע, גם כיום זה מפחיד. אבל הרבה יותר מפחיד אותי - לשכוח.

כיכר החטופים (צילום: פלאש 90)
רוב העם בעד מתווה החטופים (ארכיון) | צילום: פלאש 90

ולראש הממשלה, שנמצא בצומת הדרכים הכי מהותית מאז שבעה באוקטובר, אני רוצה למסור - רובו המוחלט של העם לא שכח מהחטופים, ורובו בעד מתווה להצלת חייהם. לכן, חייבת להתקבל ההחלטה ומהר - להשיב את האחים והאחיות שלנו הביתה. הם לא גופות, הם בחיים, והם מחכים לנו. עשה החלטה אמיצה, צא לציבור ותגיד "אני מחזיר את האהובים שלכם הביתה ומסיים את המלחמה הצודקת והארורה הזאת". זה הזמן להתחיל להתאחות מהשברים ולהשתקם.

>> אשתו ובנותיו של יוני אשר נחטפו לעזה מקיבוץ ניר עוז ושוחררו משבי חמאס בעסקה