חיסולו, המוצדק כשלעצמו, של איסמאעיל הנייה – "יזרז את עסקת החטופים", כך צוטטו גורמי ביטחון. שאלתי אחד מהם, איך? זה ירכך את ליבו הערל של סינוואר? הוא הרי צופה במתרחש וחש תחושת "אשרי הגפרור", שעשוי מבחינתו להצית מלחמה מרחבית, לבודד את ישראל ולשחוק אותנו. תביט הפוך, אמר האומר, תביט בחצי המואר של הירח: החיסול אמור היה לגרום לנחת-רוח ולתחושת ניצחון בציבור, ולאפשר לנתניהו לסגור עסקה.
האופטימיות, התמימות הזו, שגתה בניווט, טעתה בנתניהו. כפי שההפיכה המשפטית משועבדת למשוואה: חנינה או מדינה. עסקת החטופים כפופה למשוואה: עסקה או ממשלה. מי שטבעו את הסיסמה "חטופים תחילה" ידעו שבממשלה הזו הפוליטיקה תחילה, שהשיקולים הפוליטיים הם מעל ולפני הכול.
היחס לחטופים הוא מבחן לסולם ערכים, אם אנחנו מקבץ של פרטים או חברה, מפוררים לפירורים או מקיימים איזושהי לכידות פנימית וערבות הדדית. משפחות החטופים סופגות איומים וקללות מפרחחי רחוב. בקצה הלאומני, המחורד"ל, מאמינים שהגאולה מתכתבת עם הקרבת החטופים. אבל רוב גדול בציבור רואה בהשבתם יעד ראשון וערכי. כך עלה מדברי לוחמים שיצאו לקרב, מסקרי דעת קהל ומכתובות וקריאות באירועים ציבוריים, בהם גם אירועי ספורט.
משא ומתן איננו הליך במעמד צד אחד. איננו משלים את עצמנו לרגע מי נמצא בצד השני. אני מוכן להעריך שאצל מנחם בגין ויצחק רבין, אריק שרון, שמעון פרס וראשי ממשלה אחרים, אצל ראשי המפלגה הדתית-לאומית של פעם ובוודאי אצל הרב עובדיה יוסף זצ"ל – זה היה הסדר: פדיון שבויים תחילה, מיטוט חמאס אחר כך.
שבוע ימים לאחר הטבח הבשיל מתווה לשחרור ילדים, נשים וקשישים. חמאס היה לחוץ בגין ביקורת הלכתית בעולם המוסלמי על חטיפת ילדים, נשים וקשישים. גם ההצמדה ההסברתית הישראלית הנכונה והמוצלחת: חמאס=דאעש, עשתה את שלה.
לשכת ראש הממשלה ארגנה מפגש עם משפחות חטופים, אותן בחרה בפינצטה, כדי שלא תצא מהפגישה בשורה תבוסתנית. תוך כדי המפגש "נכנסו בהפתעה", כזכור, נציגי הקצה הדתי-לאומני שהצליחו כביכול "להערים" על אבטחת ראש-הממשלה. לו המצפן המוסרי של הממשלה לא היה משובש ורצונה היה כן – ניתן היה כבר אז לנסות להתניע עסקה.
נתניהו מינה לתפקיד המתאם את גל הירש. לימים תצורף לאלבום הקומיקס הישראלי תמונתו עוטה אפוד מגן, לופת בחוזקה את ידי המשוחררות יהודית ונטלי רענן, כאילו חילץ אותן בעצמו במבצע נחילי רב-זרועי. הרמטכ"ל הרצי הלוי מינה את אלוף במילואים ניצן אלון, שעל איכויותיו האישיות וסגולותיו המקצועיות אין ויכוח. מקורב של אריה דרעי העיד עליו כ"גאון, שיכול היה להיות רב גדול". בינתיים, בחמ"ל האזרחי של האחים לנשק ישבו מתנדבים, אנשי מחשב מבריקים, שהרכיבו את תמונת החטופים ומנגנון להשבתם. העבודה הושלמה בתוך כשלושה שבועות. רק לאחר ימים רבים הובא הנושא לקבינט ונדון בשובה ונחת כאילו יש את כל הזמן שבעולם. מאז ועד היום, כעשרים שנחטפו חיים כבר אינם עוד בין החיים.
כשנתניהו ברא לעצמו עולם חלופי, דמיוני, כמו למשל הימצאותו במלחמת יום הכיפורים בקרון הפיקוד עם שרון וברק – זה נסלח משום שזה שייך לעבר הרחוק ולמתחם הפולקלור. מצב הדברים אליו הביא אותנו, בשפתו שלו, "להיות או לחדול", איננו פולקלוריסטי. באולפני הטלוויזיה נשמעים קולות הקוראים להמשיך להילחם בעזה, ליזום מלחמה בלבנון ביום שני, באיראן ביום שלישי, בגדה המערבית ביום רביעי, בסוריה ובמיליציות השיעיות ביום חמישי ונגד החות'ים בתימן ביום שישי. נו, טוב, לפחות בשבת נוכל לנוח.
אני לא יודע לקבוע עמדה בוויכוח אם ראשי הצבא וזרועות הביטחון צריכים להתפטר. אני כן יודע מה אמרו וכתבו, בעוצמות שונות ובווליום שונה, ועל אילו עצומות חתמו ראשי ממשלה, שרי ביטחון, רמטכ"לים וראשי גופי ביטחון בהקשר של נתניהו, אחריות לאומית וביטחון ישראל: יצחק שמיר ויצחק רבין, אריק שרון ושמעון פרס, איציק מרדכי ואהוד ברק, בוגי יעלון ואביגדור ליברמן, שאול מופז ונפתלי בנט, בני גנץ ויואב גלנט. אמנון ליפקין-שחק וגדי איזנקוט, דן חלוץ וגבי אשכנזי. נחום אדמוני ואפרים הלוי, מאיר דגן ודני יתום, שבתי שביט, תמיר פרדו ויוסי כהן. עמי איילון ויובל דיסקין, יורם כהן ונדב ארגמן.