בכל מבצע צבאי יש רגע שבו שואלים "האם כבר אפשר לקרוא לזה מלחמה?". מלחמת לבנון השנייה התחילה בתור מבצע והתגלגלה למלחמה, "עופרת יצוקה" נותרה מבצע למרות ההיקף של הלחימה והאבדות, ועל "חיצי הצפון" שבכלל שייך לחרבות ברזל (או שלא?) מתווכחים בינתיים - אם זו מלחמת לבנון השלישית (השם כבר מוכן) או מבצע רחב במסגרת כל מה שקורה כאן בשנה האחרונה. דבר אחד יסגור בוודאות את הוויכוח הדי מיותר הזה – כניסה קרקעית של צה"ל ללבנון.
לאור ההצלחות בפעולות הביפרים ובהתקפות חיל האוויר, ואף חיסולו של חסן נסראללה, כאשר אנחנו במצב רוח שנע בין "סוף סוף מתחילים לתקוף" לבין אופוריה מוחלטת ודיבורים על חיסול חיזבאללה, אנחנו שומעים מכל מקום קריאות להיכנס ללבנון עם כוח גדול ו"לנקות את השטח". קצינים בכירים, כולל מפקד פיקוד הצפון, מדברים על "היערכות לתמרון", חברי כנסת ושרים דורשים הכרעה, ונראה שהרבה מאוד ישראלים חושבים שזה הזמן להשמיד את כל המחבלים בלבנון "אחת ולתמיד".
את הצעירים שדורשים (לא פחות!) מלחמה קרקעית אני מסוגל להבין – בכל זאת רוח והתלהבות נעורים, אבל מה נאמר על המבוגרים? כבר שכחתם את ההיסטוריה הקרובה שלנו?
אז אם צריך תזכורת – בבקשה: באביב 1982 פגשתי את שר הביטחון אריק שרון במלון הארזים המיתולוגי במטולה. "אני רוצה להוציא את קריית שמונה והאזור מטווח האש של המחבלים", הוא סיפר על כוונתו, ובאמת כמה שבועות אחר כך ישראל יצאה למבצע "שלום הגליל" – שבעצם היה "שלום יישובי גבול הצפון", כי באותם ימים קטיושות ורקטות לא הגיעו כל כך רחוק. אריק שרון לא סיפר, ואולי הוא גם לא ידע, שהמבצע הזה יגיע עד לביירות, יעלה במאות רבות של חיילים הרוגים, ויימשך 18 שנים שבהן אנחנו מגיעים לכל מקום, מקימים יחידות קישור מיוחדות, עוסקים בתחומים אזרחיים, כורתים בריתות – ותחת האף שלנו קם וגדל חיזבאללה.
בהנחה שמי שתומך בכניסה קרקעית לא מתכוון להישאר שם לנצח (למרות שראיתי כבר תנועה שמדברת על התיישבות וכיבוש של לבנון...), אשמח לדעת מה הוא חושב שיקרה כאשר ניסוג בסוף התמרון הצבאי – האם נהרוג את אחרוני המחבלים, ואחריהם יגורו בלבנון רק תומכי ישראל? או שאולי נמליך על לבנון שליט בובה שלנו שיילחם עבורנו בחיזבאללה, כפי שניסה אריק שרון בביירות לפני יותר מארבעים שנה?
גם אם יהיה זה התמרון המוצלח ביותר, עם מינימום נפגעים ומקסימום הצלחות, גם אם המילואים שנשחקו עד תום ימצאו כוחות וסד"כים, וגם אם מלאי החימושים שלנו יהפוך לפך השמן ולא ייגמר לעולם - מה בדיוק ימנע מאותם רדואנים ארורים לחזור אחר כך לאזור הגבול?
יש עובדה היסטורית אחת: 18 השנים השקטות ביותר, מסיום מלחמת לבנון השנייה ועד השנה, היו השקטות ביותר שידע האזור הזה, ובמהלכן לא היה חייל אחד של צה"ל בשטח לבנון.
יש היגיון ברור למבצע של צה"ל בלבנון: לשבור את המשוואה שהוצבה על ידי נסראללה לפיה כל עוד ישראל נלחמת בעזה היא תותקף מצפון. אם נצליח לעשות זאת, ולהוסיף פגיעה קשה בתשתיות של חיזבאללה (וכאן, מניסיון, מציע לא להיסחף עם הקביעות לגבי כמה יכולות הוא איבד) – זה כבר הישג חשוב ביחס לשנה האחרונה. אם זה לא יקרה, אז אנחנו צריכים לשנות בעצמנו את המשוואה: ליזום הפסקת אש חד-צדדית, להחזיר את עשרות אלפי המפונים אל הבתים שלהם בצפון, ולנהל מדיניות ברורה - כל ירי לעבר ישראל יגרור פגיעה בתשתיות אזרחיות בלבנון, אלפי אנשים יישארו בלי חשמל ומים. זאת לצד פריסה רחבה של כוחות צה"ל בגבול עם שמירה אגרסיבית: מי שמתקרב לשטח ישראל - דמו בראשו.
אולי זה פחות מלהיב מתמונות ניצחון והרס בביירות, אבל מול האופציה של הרפתקאות מסוכנות בבוץ הלבנוני - יש יותר סיכוי שלטווח הארוך זה יחזיר את החיים כאן לאיזושהי נורמליות.