בנאומו בקונגרס נתניהו הציג באופן רהוט ומרשים את ה"קייס" של ישראל: את זוועות שבעה באוקטובר ואת העובדה שמאז ישראל מתגוננת מול התקפות הציר הרדיקלי במזרח התיכון, בהובלת איראן. בקטעים מסוימים בנאום, בין היתר כאשר הציג את חיילי צה"ל שלחמו בגבורה, הגרון נחנק ודמעות ניקוו בעיניים.
דווקא הרטוריקה המושלמת הבליטה את מה שלא היה בנאום – חיבור בין המילים למעשים הנדרשים. נתניהו הוא לא שר ההסברה וגם לא שר החוץ, הוא ראש ממשלה שבמשמרת שלו ישראל נפלה לבור האסטרטגי העמוק בתולדותיה. מילים לא מספיקות כדי להוציא אותה משם, נדרשות גם החלטות מעשיות שחיוני לקדם.
הפער העמוק בין מילים למעשים בנאום בלט בשישה תחומים מרכזיים:
השבת החטופים
מעבר לסיסמאות על כך ש"נחזיר את כולם", נתניהו נמנע מלהתייחס לעסקת חטופים שעל הפרק ולהביע נכונות אמיתית לקדם אותה. יתרה מכך, הוא מעכב את יציאת משלחת המשא ומתן הישראלית לקהיר, ובניגוד לעמדת כול ראשי מערכת הבטחון, הוא סיבך את היכולת לסכם את העסקה. זאת, באמצעות הצבת תנאים חדשים שלא היו בעסקה המקורית, זו שהקבינט בראשותו אישר ושאומצה על ידי ממשל ביידן ומועצת הביטחון.
ה"יום שאחרי" בעזה
באיחור של תשעה חודשים, נתניהו נזכר לדבר על מנהל אזרחי פלסטיני. את הרעיון הזה הוא לא גיבה במעשים. לא רק שהוא בלם במשך חודשים את הדיון על ה"יום שאחרי", אלא שהממשלה בראשותו לא ניצלה את הפגיעה הצבאית הקשה בחמאס כדי לחזק כוחות חלופיים, בעזה ומחוצה לה, באופן שהיה מייצר אלטרנטיבה לחמאס וחשוב יותר רותם ליעד הזה את כל מדינות ערב המתונות.
ההסלמה בצפון
נתניהו התייחס לנושא באופן לקוני, ולא הציע שום תוכנית או אסטרטגיה מעשית להחזרת תושבי הצפון לבתיהם. אסטרטגיה כזו עוברת דרך עסקת חטופים והפוגה במלחמה בעזה, שיאפשרו לצה"ל לתחקר להתרענן ולהיערך למערכה העיקרית נגד חיזבאללה. זאת, במקרה שייכשלו המאמצים הדיפלומטיים להסדר מדיני שיחזיר את החיים בצפון לשגרה.
איראן
נתניהו נמנע מלהזכיר בנאום שתוכנית הגרעין של איראן נמצאת כיום במצב המתקדם בתולדותיה, ובאופן מפתיע לא קרא לעולם לעצור אותה. ההתקדמות האיראנית התאפשרה בעקבות פרישת הנשיא טראמפ מהסכם הגרעין, בדחיפת נתניהו, שכזכור יצא נגד ההסכם בנאומו הקודם בקונגרס ב-2015. במקום לחתור להגיע עם ארצות הברית להבנות בילטרליות, שיתרגמו לתוכנית אסטרטגית ואופרטיבית את הצהרותיהם של ארבעה נשיאים אמריקנים כי לא יאפשרו לאיראן להצטייד בנשק גרעיני, נתניהו טען, באופן די תמוה, כי כשישראל פועלת למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני, היא מגינה גם על אמריקה.
עימות רב-זירתי
על רקע חילופי המהלומות עם החות'ים, נתניהו איים שכל אויבנו ישלמו מחיר יקר אם יתקפו אותנו. אבל, הוא לא הציע דרך למנוע את תהליך ההתלכדות של זירות ואויבים הפועלים נגדנו. לישראל אין עניין בפישוק אופרטיבי ובפיצול מאמציה הצבאיים על פני שבע זירות עימות בהן היא מעורבת, ועדיף לה שלא להיקלע למלחמת התשה רב-זירתית שיכולה גם להתדרדר למלחמה מלאה בצפון ובמזרח.
נורמליזציה ו"ברית אברהם"
גם בנושא זה נתניהו הפריח סיסמאות, אבל שכח להגיד מה נדרש לעשות כדי שהנורמליזציה תקרה, קרי להסכים לחתור לאופק מדיני עתידי ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים. את המחויבות הזו, בן גביר וסמוטריץ' לא נותנים לו להוציא מהפה.
הוגת הדעות חנה ארנדט אמרה פעם כי "עוצמה מתממשת רק כאשר מילים ומעשים נפגשים". בנאום נתניהו אמש (רביעי) בגבעת הקפיטול, הפער ביניהם לא ניתן לגישור. עסקת החטופים שנמצאת על השולחן היא המהלך העיקרי, המוסרי והאסטרטגי, שיכול להוציא את ישראל מהמיצר אליו היא נקלעה. אבל נראה שאת נתניהו לא מנחים המצפן המוסרי וערך פדיון השבויים, וגם לא המצפן האסטרטגי, שיכול להוביל את ישראל לנורמליזציה, למנוע הסלמה רב-זירתית ולקדם התארגנות אזורית ובין-לאומית מול איראן הזוחלת לפצצה גרעינית. לרוע המזל, די ברור כי המצפן היחיד שמדריך את התנהלותו הוא המצפן הפוליטי של שרידותו האישית.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL