הדברים הקשים שנכתבו כלפי נועה ארגמני ואבא שלה, שהחליטו להצטרף לנסיעתו של ראש הממשלה לנאומו בקונגרס, מסמנים את סוף עידן החמלה.
כן, היא גססה פה כבר הרבה לפני. יותר מעשור שיש כאן ראש ממשלה שמוציא ממנה לאט לאט את נשימות האוויר האחרונות שלה. אין חמלה כלפי כאב של אחרים, אין חמלה כלפי כאב של אזרחים כועסים, אין חמלה כלפי אורנה פרץ מקריית שמונה, אין חמלה כלפי לוחמים בצפון, אין חמלה כלפי שורדי הטבח בקיבוצים, אין חמלה כלפי משפחות החטופים.
נתניהו עבד קשה בריסוק ערכי המוסר, הטוב המשותף והכבוד ההדדי למי שחושב אחרת, למי שיש לו ביקורת, והוא הצליח בכך היטב. לאט לאט עוד ועוד ניצנים קמו סביבו, שרים וחברי כנסת שעבדו היטב בחיסולה של החמלה, שבזו לאזרח הפשוט, שלא היו מסוגלים להשפיל מבט ולהקשיב. בשבעה באוקטובר היה נדמה לרגע שחורבן הבית ניער את כולם. שהאכזריות הבלתי נתפסת והרוע המוחלט מכריחים אותנו לחזור להיאחז זה בזה, לחבק, לקבל, לחמול. אבל בזמן שצעקו "ביחד ננצח", היה מי שפחד כל כך מהביחד, ומהר מאוד המשיכה המשימה הלאומית של הפרדה, פירוק, וריסוקה של החמלה.
נציגי ממשלה צעקו על בני משפחות שהיקר להם מכול נחטף, תחת המשמרת שלהם. האשימו אותם בחורבן המדינה, בזו להם, זלזלו בכאב שלהם, סרבו לפגוש אותם. הורים שקברו את הבנים שלהם שיצאו להגן על הארץ הזו, לא זכו גם הם לחמלה מינימלית מהממשלה, לנציג שיניח זר, למילת סליחה, לנגיעה בכתף.
וכמו הממשלה, החלו שליחיה בתקשורת ובציבור לחזור לטפטף רעל. ראומה וגדי קדם, שכל משפחתם נרצחה, הותקפו באלימות, וישר היה מי שנזעק להצדיק את התוקפים שהתגאו באלימות. משפחות חטופים, ובראשן עינב צנגאוקר, הותקפו באלימות מילולית, אבל גם פיזית, ואף מנהיג לא פצה את פיו. אופיר אנגל, ילד שחזר מהשבי, הביע בריאיון את כעסו על ראש הממשלה שתחת כהונתו הופקר ונחטף, והרעל ברשתות לא איחר להגיע. ושוב, אף מנהיג לא עצר רגע את הכול ואמר - עד כאן. פעם אחת בלבד עצרו כולם את השגרה והתכנסו במיוחד לדון במסוכנות ההסתה, פעם אחת בלבד - על ראש הממשלה.
אבל המילים הקשות שהופנו לנועה ארגמני מסמנות את הסוף. אלו מילים שמגיעות מאנשים שמתיימרים להציג את עצמם ממחנה שנלחם ברעל הזה, שנלחם באובדן הערכים, שנלחם באובדן המוסר. מילים קשות אלו הופנו עוד קודם גם כלפי איריס חיים ודיצה אור, נשים עם חשיבה אחרת ואמונה אחרת, שזכותן, כמו כולנו, להביע אותה ולהתקבל בכבוד. לצד זאת, לראש הממשלה אין את הזכות לבקר את הביקורת נגדה ולהביע "זעזוע", בתור האחראי הראשי למכונת ההסתה נגד משפחות החטופים.
אין כאן סימטריה, והיא גם איננה חשובה. מה שחשוב הוא שאובדן החמלה הולך ומתרחב. היא לאט לאט נגמרת. המשבר הנוראי הזה, שהיה אמור להצמיח אותה מחדש, קובר אותה עמוק. וכמובן, שרים שעד השבוע לא אמרו מילה אחת על נועה, על משפחות החטופים, או למען החטופים עצמם, נזכרו פתאום להיעמד ולזעוק את זעקתה, רק לא לפספס הזדמנות להעמיק את הפילוג, להגדיל את השסע, לחסל את החמלה.
מה שיפה בחמלה זה שהיא מתחילה בנו. איננו צריכים לחכות למנהיג פוליטי גדול כדי לשנות את האקלים הנוראי שבו אנו חיים. זה מאוד מאוד קשה לנהוג כך, שמולנו דוגמא אישית רעה כל כך. כל שנדרש מאיתנו הוא לנסות לנהוג ברגישות, ובטאקט, ובסבלנות, כלפי מי שכל כך שונה מאיתנו. זו המשימה הכי קשה שיש, אבל גם הכי משתלמת שיש, כדי שנוכל להתחיל לבנות כאן משהו טוב יותר.