הידיעה שוברת הלב על מותם בשבי של שישה חטופים וחטופות, שנרצחו על ידי חיות אדם לאחר עשרה חודשים של ייסורים ונמצאו במנהרה בעומק של עשרים מטרים, מצטרפת לשורה של ידיעות מרות מהשבוע האחרון. כמעט כל יום נהרגו חיילים בעזה, באיו"ש ובצפון. מספרם של החטופים החיים הולך ומתמעט. והנורא מכול – רוצחי חמאס הם אלה שלוחצים על ההדק, אבל מעשיה של ישראל הם גורם מסייע ראשון במעלה למותם של אזרחיה וחייליה.
בזו אחר זו מתנפצות האשליות שראש הממשלה, מערכת הביטחון ותיבות התהודה התקשורתיות מנסות למכור לנו כבר שישה חודשים לפחות. הלחץ הצבאי אינו מביא לשחרור חטופים, אלא למותם. שמונה חטופים הוחזרו לישראל בחיים במהלכים צבאיים מאז שבעה באוקטובר. עשרות נהרגו כתוצאה של המבצעים הללו, הן בידי שוביהם האכזריים והן מאש צה"ל. כרמל גת, עדן ירושלמי, הירש גולדברג-פולין, אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב ואורי דנינו זכרונם לברכה היו היום בחיים אלמלא פעילות צה"ל; חלקם היו כבר בבית אלמלא עצרה ישראל את עסקת החטופים היחידה שהייתה עד היום מטעמים שכונו "מקצועיים", ואילו נחתמה עסקת חטופים נוספת, המונחת על השולחן כבר יותר מחודש.
צה"ל אינו מתקרב להכרעת חמאס, השמדתו או כל מילה חסרת משמעות אחרת. חטיבת רפיח פורקה? שרידיה מנהלים מלחמת גרילה, שמזכירה יותר מכל את לבנון 1983. כל יום נהרגים חיילים ממטענים, צליפה, היתקלות מחוליות מחבלים הפוגשות כוחות המשוטטים או שוהים בשטח ללא מטרה של ממש. מדי יום אנחנו קרבים למשאת נפשם של בצלאל סמוטריץ' ודומיו: אחריות ישראלית דה-פקטו לגורלם של שני מיליון איש, בעוד חמאס חוזר ונבנה כגורם האזרחי החזק ביותר בחייהם של העזתים, גם באזורים שצה"ל כבש אותם יותר מפעם אחת. זה קורה משני צידיו של ציר נצרים, הטוטם החדש של הביטחוניזם הישראלי חסר הבינה. יחד איתה יאבדו שרידי הלגיטימציה הבין-לאומית של ישראל והרצון של ארצות הברית להישאר באזור. צה"ל יישחק עוד יותר, בסדיר ובמילואים.
תושבי הצפון לא ישובו לבתיהם היום (ראשון), 1 בספטמבר. מי שמפנטז על מערכה מכריעה בלבנון מוזמן לדמיין אותה, אבל לפחות שיעשה זאת תוך התחשבות בנתוני האמת. צה"ל יכול להפציץ את לבנון לעפר, ולהתקדם עד לליטאני. זה לא יעצור את אש חיזבאללה, שתסב לאזורים רבים בישראל נזק חסר תקדים. כדי לאפשר לתושבים לשוב הביתה יידרשו כוחות רבים שישהו בדרום לבנון (אין היום צד"ל, שהוא שהחזיק בפועל את רוב רצועת הביטחון) ללא תאריך תפוגה, ויהיו מועדים לאותו סוג של התקפות שראינו שם 15 שנים. עם כל הרטוריקה המתלהמת, אף אחד בצמרת המדינית או הביטחונית לא באמת רוצה בזה, כפי שראינו בבירור גם בפרשת התגובה של הארגון לחיסול פואד שוכר לפני כשבועיים.
כל זה עולה בקנה אחד עם האינטרס העליון של בנימין נתניהו – התמשכות המלחמה. זה מוביל להגשמת הפנטזיות של סמוטריץ' ואורית סטרוק על מדינה במלחמה מתמדת, שאזרחיה הם חיילי-עד בשירותו של חזון משיחי התובע קורבנות אדם. בה בעת, זה מנוגד לחלוטין למה שעשה את ישראל למדינה חזקה, שפעולותיה לגיטימיות וצבאה מאוחד ומנצח. זוהי בדיוק ההתשה (מלווה מדי פעם במתקפות עצימות בשורה חזיתות) שתקריס אותנו, על פי חזונם של חמינאי ונסראללה.
יש דרך אחת לשנות את כל זה: להכריז שישראל מוכנה לעצירת המלחמה בעזה במתכונתה הנוכחית, ולהיערכות מחדש של הכוחות. ייתכן שאז אכן תהיה עסקה, ועצירת האש בעזה תביא גם לרגיעה בצפון, עם הסכם הסדרה שיאפשר את חזרת התושבים שם לבתיהם. ללכת בכל הכוח על "מתווה ביידן" ליצירת קואליציה אזורית, שתקים הן אלטרנטיבה לשלטון חמאס בעזה והן משקל נגד לציר בכל רחבי האזור.
זה לא קל, ולא נעדר בעיות וחורים. זה לא יפתור את בעיות חמאס או חיזבאללה, זה לא ייתר את הצורך להתעמת עם "ציר ההתנגדות", כולל באמצעים צבאיים. זה יאפשר לסינוואר לחגוג ניצחון, אם כי בעיני זמני בלבד. זה אפילו לא אומר שסינוואר, שמבין שמדי יום הוא מתקרב להגשמת חזונו להבעיר את האזור כולו, יסכים לעסקה. אבל האלטרנטיבה, והיא וודאית לגמרי, גרועה פי כמה.
על נתניהו אין מה לדבר. הוא בניגוד אינטרסים עם המדינה שבראשה הוא עומד, והמשך המלחמה כפי שהיא משרת אותו. השאלה היא איפה עומדת מערכת הביטחון, ואם נמשיך לשמוע משר הביטחון והרמטכ"ל דברים על הצורך בעסקה ועל גזר דין מוות לחטופים, אבל לא אמירה מפורשת שהלחימה בעזה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה ויש להפסיקה. עד שלא נשמע ונראה את זה, בדיבור ובמעשה, הנהגת ישראל וצבאה לא רק שותפים להפקרת החטופים והחיילים ולא רק מביאים עליהם את מותם, אלא גם מפקירים את האינטרס הישראלי כולו.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי