נדמה כי התקפות החות'ים בים סוף, שהחלו בחודש נובמבר אשתקד, מעצבות מחדש את האופן שבו אנו חושבים על סכסוכים גיאו-פוליטיים, ובייחוד גיאו-כלכליים. הלחימה הא-סימטרית של החות'ים במרחב ים-סוף, במעלה הים התיכון צפונה ולכיוון מפרץ עדן והים הערבי דרומה, מקנה להם כוח רב. החות'ים מטיבים לנצל את יתרונות המרחב שעליו השתלטו בהפיכה בסוף 2014 ובתחילת 2015, ובייחוד את אחיזתם בחלק מרצועת החוף המערבית של תימן, הכוללים את רוב מחוז אל-חודידה ואת ערי הנמל החשובות שלו. אבל הקשר בין מרחב לכוח מקבל ממד גיאו-כלכלי נוסף, ששירת את החות'ים לפחות במשך העשור האחרון, בתוך תימן ומחוצה לה. למשל, באמצעות גביית מיסוי שמגיע לכדי 100% על סחורות מיובאות שנכנסות לתימן מנמל עדן ועושות דרכן אל אזורי החות'ים משטחי הדרום שאינם בשליטתם. דוגמאות נוספות הן הקצאה סלקטיבית של סיוע הומניטרי, איומים חוזרים ונשנים של החות'ים בדבר מיסוי חבילות סיוע של מזון והלנת שכר מתמשכת של עובדי שירות המדינה.
בזירה הימית סיכנו תקיפות החות'ים לא פעם את אוכלוסיית תימן, כאשר פגעו בפברואר השנה, למשל, בספינה שהובילה דשנים ודלק או בספינות של מוצרי מזון בדרכן לנמלי אל-חודידה ועדן. החשש מזליגה של חומרים מסוכנים לים ומפגיעה אנושה בענף הדיג המקומי או סכנת הרעב, סוגיה שמלווה את תימן כמעט מראשית מלחמת האזרחים, לא מנעו מהחות'ים לממש את מאוויהם. הם לא היססו למנף שוב ושוב את שליטתם במרחב הגיאוגרפי לאורך רצועת החוף לצרכיהם. בעוד שפעולות מסוג זה הקנו לחות'ים כוח פנימי בעיקר, הרי שהפרת ביטחון השיט בים סוף ובמצרי באב אל-מנדב הרחיבה את השפעתם האזורית ובמידה מסוימת הבין-לאומית והדגישה את הממד הסלקטיבי בהתנהלותם. היא גם ביטאה את התעצמותם הצבאית, משום יכולתם לשבש את התנועה באזורי הים שלא היו סמוכים לחלקי המדינה שבשליטתם, כמו דרום רצועת החוף ומצרי באב אל-מנדב המצויים בידי הקואליציה האנטי-חות'ית ובעיקר בידי התנועה הבדלנית הדרומית.
המערכה נגד החות'ים הייתה, כמעט מראשיתה, גם מלחמת נרטיבים. ישראל ביקשה להציג את הפרת ביטחון השיט בים סוף כעניין בין-לאומי שמחיריו הכבדים אינם רק כלכליים, אולם התקשתה לגייס תמיכה רחבה גם כאשר ארצות הברית ומדינות אירופיות הובילו קריאה זו. החות'ים הקפידו למסגר את מעורבותם במלחמה בין ישראל לבין עזה במשולש הכוחות המצומצם הזה: החות'ים, ישראל והפלסטינים. הם הציגו עצמם כנושאי הדגל של העניין הפלסטיני וכמי שמוכנים להפעיל כל לחץ נדרש על ישראל – במישרין או בעיקפין – להפסיק את פעולותיה בעזה. גם כאשר הרחיבו בהדרגה את תקיפותיהם, הרי שעשו זאת מתוך הגדרה מחודשת או גמישה יותר של הקטגוריה הישראלית במשולש הכוחות. ההרחבה בהגדרה כללה כלי שיט שקשורים אפילו באופן הרופף ביותר לישראל או שמבקשים לעגון בנמלי ישראל או מי שמסייעים לישראל במערכה הצבאית ובכלל זה כוחות הקואליציה הימית הפועלים נגד החות'ים. הדבר הלם ביסודו את הממד האנטי-אמריקני ואנטי-ישראלי בתפיסת עולמם. הוא חיזק את הזיקה שלהם לעניין הפלסטיני ולציר ההתנגדות בראשות איראן, וקנה להם אהדה בתוך תימן ובעולם הערבי והמוסלמי.
ההקשר הממוקד שביקשו החות'ים להקנות לתקיפותיהם ויכולתם להפעיל סנקציה סלקטיבית במעבר הימי פעלו לטובתם. מדובר בקבוצה קטנה, מיעוט בתוך מיעוט למעשה, שכוחה המספרי לא מבטא בהכרח את יכולותיה המרשימות. החות'ים משתייכים לאוכלוסייה השיעית-זיידית של תימן, המונה כשליש מתושבי תימן. הערכות שונות מדברות על כמה מאות אלפי תומכים וככל הנראה כמה עשרות אלפי לוחמים, אם כי החות'ים מקפידים להציג נתונים גבוהים בהרבה מאלו ומתהדרים במאות אלפי לוחמים. כשחקן לא-מדינתי, קטן יחסית, משוחרר מאמנות בין-לאומיות ומקודים מחייבים של צבאות רשמיים, הם הצליחו בתוך כשני עשורים להפוך מכוח שולי בצפון הרמה המרכזית של תימן לאיום בין-לאומי. לוחמה א-סימטרית וטקטיקות של גרילה שסייעו להם במהלך שני העשורים האחרונים לצבור כוח ולהשיג שליטה על חלקים מתימן, השתכללו והועצמו בחסות הסיוע האיראני בעיקר, אבל נותרו חיוניות ומועילות במהותן. הם אימצו נשק טכנולוגי לא יקר באופן יחסי ובאמצעותו פגעו בכלי שיט ובכמה מקרים אף הטביעו אותם וגרמו לאבדות בנפש. החות'ים השתלטו בפועל על עורק ימי בין-לאומי חשוב ועל מצרי באב-אל מנדב, תוך שימוש בסנקציות כלכליות ממוקדות על כלי שיט מסוימים בהתאם לקטגוריה שהגדירו ביחס לקשר של כל שיט לישראל או עם ישראל. מדובר בפעולה סלקטיבית, אך בעלת השלכות כבדות ונרחבות. בנוסף, היא מקשה על יצירת חזית לכידה ורחבה נגדם, גם משום שהמסגור שנתנו החות'ים לא זכה לדחייה גורפת ומלאה בקהיליה הבין-לאומית, לפחות בפועל, וגם משום שיש מי שמרוויחים מהמצב הנוכחי ומי שאינם כפופים לסנקציה הימית, לפחות לעת עתה.
מה שיכול היה לפעול לטובת ישראל והקואליציה הימית נגד החות'ים הוא העובדה שמקור הכוח שלהם מעצם השליטה באל-חודידה, ובייחוד בנמל-אל-חודידה, הוא גם נקודת התורפה, אבל לא רק של החות'ים אלא של תימן. כאן משתקף ממד נוסף, אכזרי במיוחד, של חוסר הסימטריה בעימות נגדם וזו הצרה עם החות'ים: פגיעה בחות'ים באמצעות התקפת עורק החיים הראשי של תימן המוחזק בידיהם, פירושה פגיעה בתושבי תימן. ניסיון העבר של הקואליציה שייסדה סעודיה נגד החות'ים בראשית 2015 ושל ארצות הברית או ארגונים בין-לאומיים, מלמד אותנו שתקיפות צבאיות באזור הנמל, הטלת סגר ימי (וגם אווירי) לסירוגין, סנקציות או איומים על הכנסת סחורות ומוצרים ואפילו מנגנון הבידוק של סחורות שעוגן על ידי האו"ם ונמסר לפיקוח סעודי – כל אלו דנו את תושבי תימן לפרקים לאסון הומניטרי (שנחשב החמור ביותר בעולם למשך כמה שנים) ואיימו להחריפו או להציתו מחדש. משום כך, הם היו זמניים ובפועל לא שינו את מאזן הכוחות בין החות'ים לבין מתנגדיהם באופן דרמטי. בשל הביקורת הבין-לאומית על פעולות ישראל בעזה, ראוי כי ישראל תשקול את התועלת שבתקיפות ישירות בתימן ובייחוד באל-חודידה, לצד השלכותיהן והאופן שבו הן יתפרשו בקהיליה הבין-לאומית.
>>> ענבל נסים-לובטון היא חוקרת תימן המודרנית, מלמדת באוניברסיטה הפתוחה ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית