אין מדינה שיש לה היסטוריה כה ארוכה של חיסולים של דמויות מובילות בקרב אויביה כמו ישראל, והתסריט מוכר: ראשית באה ההתפעלות מן הדמיון, היכולות המודיעיניות המרשימות והביצוע הנועז. אליה מצטרף מייד ההסבר, לפיו החיסול מחדש את ההרתעה הישראלית, גורע מן האויב יכולות שספק אם אפשר לשקמן (שכן המנוח היה ייחודי כמרכז ידע או דמות מנהיגותית), וכמובן שאימת המוות מידה הארוכה של ישראל תשנה את מדיניות האויב, במיוחד אם מדובר בארגון תת-מדינתי כמו חמאס או חיזבאללה.
ברבות הימים מתברר, ברוב המכריע של המקרים, שזה לא ממש כך. ישראל חיסלה את רוב צמרת החמאס פעם אחר פעם, מהשייח' יאסין ומטה, והארגון רק צבר עוצמה ומעמד, ניזון מהעימות המתמיד והמחריף ואף העז לתקוף אותנו באורח חסר תקדים תוך מחשבה שיצית בכך מלחמה אזורית. חיסולו של מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי ב-1992, בהזדמנות מבצעית אקראית (כפי שקרה לא פעם), העלה לצמרת את חסן נסראללה, והיה אבן פינה בהפיכת הארגון השיעי לאויב שעוצמתו מרתיעה את ישראל עצמה ממלחמה בלבנון.
את האויב אנחנו מתעקשים לראות כאוסף של פרטים, שפגיעה במי מהם תעורר אצלם פחד אישי ויראה מהיכולות שלנו, עד שישנו את דרכם. ואשר למודיעין: הוא באמת מרשים, אבל אחרי ה-7.10 כדאי לשאול אם ההתמקדות במודיעין מבצעי וההתפעלות ממנו לא תרמו את חלקם למחדל העצום של החמצת ההתרעה על מתקפת החמאס
גם במלחמה הנוכחית, חיסולו של חסן מהדווי בדמשק – שנבע ממחשבה ש"צריך לעשות משהו" כי איראן נהנית מכך שאחרים נלחמים והיא לא משלמת מחיר – כשל הן צבאית והן אסטרטגית. התגובה איראנית חסרת התקדים הפכה ירי של מאות ראשי נפץ על ישראל לפעולה שעכשיו האויב דן בה כמעט כלאחר יד. וחשוב מזה, נוצר מצב שבו התקיים בין איראן לארה"ב שיח מעצמתי על התגובה האיראנית והתגובה הישראלית לה, בעוד ישראל עומדת בצד כילד מבויש שאיש לא ממש סופר אותו והציבור אצלנו רץ לקנות גנרטורים ומים בבקבוקים.
אפילו במאבק מול הגרעין האיראני, שבו לאורך שנים הייתה גריעת יכולות מתוחכמת במגוון אמצעים, ובהם פגיעה נקודתית ללא לקיחת אחריות במדענים, מרגע שהפכה לשחצנית ומהדהדת האפקט היה הפוך: לחיסולו של ראש תכנית הגרעין מוחסן פח'ריזדה, יחד עם פעולות ראוותניות על אדמת איראן שלא היה להן קשר לגרעין, היה חלק גדול במה שראש אמ"ן אהרון חליווה כינה "הפיכת ישראל לאויב מספר 1 של איראן" – בעוד תוכנית הגרעין דוהרת קדימה, כתוצאה מהאיוולת של היציאה מהסכם הגרעין של הנשיא טראמפ ב-2018, בעידוד קולני של ישראל.
זאת לא שאלה של מוסר
צריך להדגיש: חיסול של דמות בולטת אצל האויב, המכונה לעיתים "סיכול ממוקד" (מה שיוצר בלבול עם עצירת פיגוע מתגלגל על ידי פגיעה במתכנניו), הוא פעולה מוצדקת מאין כמוה מבחינה מוסרית. המחוסל הוא כמעט תמיד אדם שידיו מגואלות בדם אזרחים, ופגיעה נקודתית במנהיג מוסרית בהרבה מפעולות שיש בהן סכנה לפגיעה מחפים מפשע - שגם הן מוצדקות וחוקיות, במגבלות הנוגעות לכל מעשה, בוודאי בעת מלחמה. אין ספק שאיסמעאיל הנייה או פואד שוכר, כמוהם כסאלח עארורי או מוחמד דף, היו בני מוות. השאלה כאן איננה מוסר, אלא תבונת המעשה: וכאן, ברוב המוחלט של המקרים, החיסולים היו דרך פעולה כושלת.
הבעיה היא שאנחנו, מטעמים של פסיכולוגיה קולקטיבית ופוליטיקה פנימית, מתקשים לראות באויב מערכת, שיש לה היגיון שאינו תלוי באדם כזה או אחר. אצלנו, איש לא מעלה בדעתו שיכולותיה של ישראל או האינטרסים שלה ייפגעו או ישתנו אם, חס וחלילה, ייהרג מפקד צבאי בכיר או שר ממונה. איבדנו במלחמה אלופים, שר נרצח על ידי מחבלים, ישראל וצבאה המשיכו לתפקד. את האויב, לעומת זאת, אנחנו מתעקשים לראות כאוסף של פרטים, שפגיעה במי מהם תעורר אצלם פחד אישי ויראה מהיכולות שלנו, עד שישנו את דרכם. ואשר למודיעין: הוא באמת מרשים, אבל אחרי ה-7.10 כדאי לשאול אם ההתמקדות במודיעין מבצעי וההתפעלות ממנו לא תרמו את חלקם למחדל העצום של החמצת ההתרעה על מתקפת החמאס.
פעולה צבאית, ממערכה גדולה ועד הריגת אדם, לעולם אינה עומדת לבד והיא תמיד תלוית הקשר. וזה ההבדל בין שני החיסולים מהימים האחרונים: הריגתו של פואד שוכר היא בעיני תגובה מדויקת ונבונה לטבח במג'דל שמס; חיסולו של איסמאעיל הנייה על אדמת איראן הוא סיפור אחר לגמרי, שאף עלול לפתור לאויב את הדילמה שיצר עבורו החיסול הראשון.
ישראל הייתה חייבת, כמובן, להגיב בעוצמה על רצח המוני של ילדים תמימים. בה בשעה, האינטרס שהוביל את הדרג המדיני להימנע ממערכה רבתי מול חיזבאללה (שעליו, כמובן, אפשר להתווכח), לא השתנה. לאור זאת, חיסולו של שוכר – ממנהיגיו הוותיקים והבולטים של הארגון ומקורב מאוד לנסראללה – היה עדיף בהרבה על פעולות אחרות שנשקלו. בהקשר של הטבח במג'דל שמס הוא יצר לנסראללה דילמה של ממש: תגובה ישראלית נקודתית, כואבת, צבאית במהותה, על מעשה שיצר לחיזבאללה בעיה לא פשוטה בתוך לבנון עצמה, בגלל שהנפגעים היו ילדים דרוזים. ספק אם לנסראללה יש הצדקה לגרור את לבנון כולה לסכנת מלחמה הרסנית בשל תגובה שכזו, בהקשר הזה.
אלא שתוך 24 שעות באה הריגת הנייה על אדמת איראן, והפכה את האירוע כולו – כולל חיסול שוכר – לסיפור אחר לגמרי. עכשיו המגיבה הראשית תהיה איראן, שמנהיגה הרוחני עלי ח'מינאי כבר הורה, על פי הדיווחים, להגיב ישירות נגד ישראל. ישראל תהיה יוזמת ההסלמה, המגיב יהיה "ציר ההתנגדות" כולו, כפי שהיה אחרי חיסול מהדווי. אם תהיה מלחמה, היא תהיה אזורית, נרחבת בהרבה מלבנון – וקיימת שאלה של ממש אם ישראל לא תעמוד בה לבדה. ארה"ב כבר הבחינה בתגובתה בין חיסול הנייה - עליו, לפי הדוברים בוושינגטון, ארה"ב לא ידעה - לבין חיסול שוכר, אליו לא התייחסו. אם תהיה התלקחות גדולה, ספק אם ממשל המצוי שלושה חודשים לפני בחירות, ונהנה מהתנופה הפוליטית המחודשת של מועמדותה של סגנית הנשיא קמלה האריס, ישמח להיגרר אליה.
חוזרים על אותה חשיבה
במשך שנים טענו אצלנו תמיד ש"אין קשר" בין פעולה כזו או אחרת שלנו לבין פיגועי טרור, כהצדקה לפעולות שנראו כמעוררות הסלמה. אז זהו, שבכל פעולה צבאית יש קשר ויש הקשר. וההקשר של חיסול הנייה באיראן, להבדיל מהתגובה של רצח מג'דל שמס באמצעות הריגת מנהיג בולט של חיזבאללה, מריח יותר מדי ממה שאנחנו רואים כבר עשרה חודשים: מנהיגות פוליטית בישראל שעושה הכל כדי להאריך את הלחימה – וקרוב לוודאי שהפעולות האחרונות מרחיקות כנראה את האפשרות של עסקה להשבת החטופים – ומנהיגות צבאית-ביטחונית החוזרת פעם אחר פעם על אותה חשיבה, בתקווה שהישג מבצעי ושלל מחמאות בתקשורת על היכולות הג'יימס בונדיות יגאלו אותה מחרפת ה-7 באוקטובר.
עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי