המכה האנושה ששיתקה את חיזבאללה תוך עשרה ימים פירקה לו כל המטה הכללי, את מערכת העצבים של הפיקוד והשליטה. היא קילפה לו מעל 50% מיכולותיו והותירה אותו כגוף מוכה, חבול והמום בלי יכולת לקבל החלטות, בלי יכולת לבצע תגובה כפי שרצה. מדובר בהצלחה כבירה בקנה מידה היסטורי, לא פחות, וכל זה קרה בעצם בלי כוונה מראש. הכול התחיל בגלל ביפר קטן שעורר חשד. בעקבותיו התקבלה החלטה שגררה עוד החלטה, שהביאה להזדמנות ובעקבותיה לעוד הזדמנות. אומנם לפני שבועיים הוכנסה למטרות המלחמה החלטה, בלחץ שר הביטחון, שבכלל הכירה בבעיית המלחמה בצפון, באיחור של שנה, אבל ההצטברות של ההחלטות הטקטיות הביאו לתוצאה אסטרטגית של התמוטטות הארגון האימתני שנקרא חיזבאללה.
כמובן שהתוצאה איננה מקרית. צה"ל עשה הכנות ארוכות מאוד ובנה את היכולות האלה שנים על גבי שנים. יש מי שטוען שההתחלה הייתה כבר בשנת 2006, כאשר עמוס ידלין היה ראש אמ"ן ובנה את בנק המטרות. יש מי שטוען שב-2012, עת שאביב כוכבי היה ראש אמ"ן, גדל בנק המטרות. כך או כך הייתה האצה של בניין היכולות והמטרות של הארגון, שהמשיך כל העת כולל בתקופתו של אהרון חליווה באופן שהארגון "הסגור" נהפך למעשה לשקוף וחדיר ביותר.
חיזבאללה בנה את עצמו לאורך השנים כארגון אימתני שלא רק ששיתק את לבנון והפך אותה לבת ערובה, אלא עלה מדרגה והפך לכוח אזורי מאיים ומשפיע. גם ישראל הושפעה מאימתו, כשלמעשה היה חיזבאללה כל אותה עת על הגריל של ישראל, ששני הצדדים לא העריכו מספיק - לא את הסיכון ולא את הסיכוי הגלום במצב. ישראל עצמה הופתעה ממהירות ויעילות הפירוק של הארגון לא פחות מהארגון עצמו, שלא מבין עד עתה את עוצמת המכה ומאיפה זה בא לו.
כמו שחמאס הפתיע את ישראל והאזור כולו בהצגת היכולת הצבאית שלו בשבעה באוקטובר, ישראל הפכה את המשוואה והפתיעה את העולם כולו בפירוק המהיר של חיזבאללה תוך עשרה ימים, בהם הפך פאר היצירה האיראנית לארגון נכה ומשותק. המדהים הוא שישראל הגיעה לתוצאה הזאת מבלי להכניס אף חייל אחד לתוך לבנון. הלילה של ה-27 בספטמבר ייזכר כנקודת היפוך בחזרת ההרתעה הישראלית האזורית ובעולם כולו.
אולי זה זמן טוב להגיד מילה טובה לרמטכ"ל הרצי הלוי על התוצאות המדהימות, על אומץ הלב ומנהיגותו היציבה לאורך כל המלחמה שהפך הפסד קשה וצורב לשורה של הישגים גדולים. לכל המלעיזים ומכונת הרעל שחתרו תחתיו ודרשו לערוף את ראשו, אולי זה זמן לא רע לבקש סליחה.
הדילמה האיראנית - והצורך של ישראל בארה"ב לצידה
בעוד אבק ההצלחה עומד באוויר, נדרשת השאלה מה הלאה. פחות ברור איך לוקחים הישג בקנה מידה כזה לניצול אסטרטגי גדול מספיק, ולא מקטינים אותו בפעולות טקטיות כמו כיוון של כניסה לתמרון קרקעי. מדובר כאן באירוע אחר לגמרי שצריך לעכל את גודלו ולאן הדבר עלול בכלל להתפתח.
ראשית, הכדור עבר לידי איראן והדילמה האיראנית היא עצומה. מצד אחד הלחצים האמריקנים להישאר מרוסנת, מאידך חיסול של זרוע חיזבאללה בלי תגובה יכול לפרק את הציר שבנתה שנים כה רבות, ויכול להיות חיסול תדמיתה. את חיזבאללה כבר קשה יהיה לה להציל ולא בטוח ששווה לה לסכן עוד יכולות משל עצמה.
כיוון שמדובר באירוע עצום בגודלו, קשה לראות מצב שאיראן תעבור על כך בשתיקה. יתרה מכך, בגלל גודל האירוע היא חייבת ללכת על משהו גדול ולהטיל למערכה משהו משמעותי שלא היה שם קודם כדי להוכיח את כוחה ותדמיתה, שנפגעו קשה מאוד כעת.
סביר שמה שראינו באמצע חודש אפריל, כמו ירי ישיר מאיראן, יחזור על עצמו. אבל צריך לצפות לדברים אחרים כגון לחץ מאסיבי על סוריה שתפעל נגד ישראל כחזית נוספת, אפילו פעולות לערעור המשטר הירדני בהיותו נכס משמעותי ליציבות האזור בא בחשבון. כל מטרה אפשרית באזור ובעולם היא פוטנציאל תגובה לתקיפה. לא מדובר רק על טרור, גם מערכת היחסים עם רוסיה וסין בעת כזאת יכולים לעמוד בדרישה איראנית לגיבוי במצב כזה.
ישראל, לעומת זאת, חייבת לעשות מאמץ מידי לתיקון מדיני מול ארצות הברית. מי שראה אתמול את תגובתו של הנשיא ביידן מבין שהוא מאוד עצבני על חוסר הקולגיאליות מצידה של ישראל, שלא הודיעה מראש על המהלך. זה קורה יממה אחרי פרשת הפסקת האש, שראש הממשלה חזר בו והביך את ביידן. ההזדקקות של ישראל כעת לגב האמריקני גדולה הרבה יותר מאשר מקודם. כל כניסה לאירוע אזורי גדול בלי גיבוי אמריקני תהיה סיפור בעייתי מאוד מבחינת ישראל. מאידך, הצלחה ישראלית לשכנע את האמריקנים, למרות אי הנוחות עם מועד הבחירות הקרוב, מדובר בהזדמנות להביא הישג אזורי יוצא דופן נגד הציר האיראני-רוסי-סיני בהקמה מיידית של קואליציה אזורית חזקה שתמשיך להלום ולפרק את התמנון האיראני - החות'ים, המיליציות העיראקיות, ההשתלטות על סוריה.
הכי חשוב ללכת על התוכנית הגדולה כחלק מהחלטה 1701 של פירוז לבנון כולה מחיזבאללה. אלו מהלכי ענק שיכולים להביא להיפוך חיובי של הסדר האזורי וכתוצאה ממנו הסדר העולמי - לא פחות.
השאלה הגדולה היא אם עדיין קיים בנתניהו שאר רוח מדינית ללכת בגודל הזה. נאומו המתקרבן אתמול (שישי) באו"ם מול מליאה ריקה, בהתחשב בכך שב-8 לאוקטובר התמיכה העולמית בישראל הייתה בשיא ואתמול נראתה בשפל כל הזמנים, מעלה בדיוק כעת את השאלה, כשצריך מדינאות מעולה: כמה חמור משבר האמון מול ביידן, מצב שעלול לא רק לגרום להחמצת השעה אלה אפילו להפניית כתף קרה למצב שעלול להתפתח כאן בימים הבאים של הסלמה במלחמה. מזל גדול שלפחות הפוליטיקה הזעירה לא הזיזה את שר הביטחון מתפקידו בימים שמתבררים כהכי קריטיים במלחמה.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים