מדינה שלמה עומדת דום עם הפנים לטהראן, אחרי עשרה חודשים במלחמה הכי ארוכה בתולדותינו. מעל 1,600 הרוגים ונרצחים, וישראל רק הולכת ומסתבכת. לא רק שישראל לא מגיעה לשום הכרעה בשום זירה, אלא שהמלחמה רק הולכת ומסלימה ליותר זירות, עם יותר אויבים, יותר נשקים ויותר איומים. היקף החימושים המכוונים כעת לישראל גדול מאי פעם. ההגעה של כל השייטות האמריקניות, הבריטיות, העלאת הכוננות האזורית למקסימום, ביטול טיסות לישראל ובאזור, בריחת הזרים. הכול הולך להסלמה אזורית בלי שום השפעה ישראלית למעט איומים, בלי שום מנוף לפרק את המצב, הכול תלוי באמריקנים.
האמת פשוטה: לישראל אין שום אסטרטגיה ושום תוכנית מלחמה סדורה. נתניהו לא מקשיב למערכת הביטחון ופועל באמצעות שליפות מהבטן והתעלמות מהשלכות ההתדרדרות שיוצאת משליטה. ההמלצה החד-משמעית של כל ראשי מערכת הביטחון להפסקת אש כעת בעזה היא בדיוק ההחלטה הנדרשת כדי לפרק את ההסלמה. זו יוזמה שתיצור השפעה שתחזיר אפילו חלקית את השליטה על המצב. ולמרות זאת, ראש הממשלה מסוגר, מתנתק, חי בתסריט פוליטי שבנה לעצמו ולא מפנים את חומרת המציאות.
הכוחות האמריקנים הגיעו לאזור לא לפי בקשת נתניהו, נהפוך הוא. הם מגיעים מתוך כך שאינם מאמינים בנתניהו ולחלוטין לא סומכים על שיקוליו. הבכירים הגיעו מתוך חרדה לחוסר השליטה והם כאן כדי לפגוש את שר הביטחון והרמטכ"ל, ולראות מה ניתן לעשות כדי למנוע את ההתדרדרות.
הנתיב המהיר להארכת המלחמה
ישראל נמצאת במצב של חוסר ודאות כבר חודשים ארוכים. יצאנו בשבעה באוקטובר, אחרי אסון נוראי, למלחמה צודקת, ברורה במטרותיה ובאחדות השורות להשגת המטרות שעיקרן גם נקמה וגם הצלה. נקמה - לפרק את חמאס לגורמי גורמים על הזוועות שביצע. הצלה - במטרה עליונה להחזיר את החטופים. אין שאיפה יותר גדולה של כל לוחם ולוחם בהקרבה וסיכון חייו על מנת להציל חטופים. כל חטוף שחזר היה לשמחה לאומית. ישראל בחודשים הראשונים הייתה במיטבה, חרף האסון הנורא.
מחודש אפריל, ישראל החלה במסע התברברות. נתניהו התאושש, חזר לעצמו והחל לבנות אסטרטגיית הישרדות במטרה להתרחק מהכתם של אוקטובר. הוא הפסיק להיות ראש הממשלה של כולם והחל לבנות את תדמית המציל והמנצח כדי להחזיר את תומכיו. הוא מופיע רק בשביל לקצור תשואות, מתרחק מכל חשיפה שלילית - לשם הוא שולח את דובר צה"ל כחלק מהאשמת צה"ל בכישלונות. הוא הפך את המלחמה לפוליטית ושינה בפועל את מטרות המלחמה שקבע. הוא בנה "נתיב מאריך" של המלחמה, הארכה שלה תשמש טווח זיכרון רחוק מהאסון ובינתיים יעשה הכול לפטר את כל ראשי מערכת הביטחון כדי לתלות עליהם את האשמה. דרמר בנה לו את חלום דונלד טראמפ שייתן לו גיבוי אין-סופי, למרות שהוא ייתן לו בראש ולא גיבוי, אבל בינתיים החלום מצטמק בגלל עליית קמלה האריס.
על מנת לממש את תוכניתו להארכת המלחמה, נתניהו מתנגד לכול מה שיכול להביא לקיצורה. לא להחזרת החטופים, לא להסדרה עם חמאס, לא ליום שאחרי ולא למהלך צבאי מכריע בלבנון. כן הוא אומר לכל מי שיכול להאריך את המלחמה. תחת סיסמת "הניצחון המוחלט" הלכנו לרפיח, אך ניצחון מוחלט לא היה שם ולעומת זאת נוצר שם השבר הגדול ביותר מול ארצות הברית, מול מצרים והמשבר המדיני הגדול ביותר של ישראל מיום הקמתה. הוא אומר כן לסיכולי הבכירים ללא שום תזמון וההשלכה הצפויה, לדוגמה לדחות את סיכול הנייה ולבצעו אחרי עסקת חטופים, או לפחות במקום שלא היה משפיל את איראן. שום חוכמה או מחשבה לא הייתה כאן.
נתניהו נותר לבד, כל מי שפועל בניגוד לאסטרטגיית הזמן שלו מועמד לחיסול, ראשי מערכת הביטחון שבאו בעמדה מוצקה לקיים עסקת חטופים והפסקת אש זכו לכינוי "רופסים". הוא קצת שכח שהם אלה שכיסו על ההלם וחוסר התפקוד שלו אחרי שבעה באוקטובר. הבעיה חמורה: לשלם במחיר נורא של מלחמה עבור פוליטיקה והישרדות של איש אחד. זה חוצה כל גבול אפשרי.
מערכת הביטחון דורשת את הדבר המתבקש
לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל יש משבר וחוסר אמון מוחלט בין ראש ממשלה למערכת הביטחון. ראש הממשלה, שפועל בניגוד לאינטרס הביטחוני הלאומי, מעוניין בהסתבכות והארכת המלחמה, כולל במחיר של הסלמה אזורית, החליט להפקיר את החטופים למוות. מולו ניצבים ראשי מערכת הביטחון, שהביאו הישגים מצוינים בעזה ורוצים כעת להחזיר את החטופים ולהביא להפסקת אש כדי למנוע הסלמה אזורית.
הגענו לנקודת קצה. שר הביטחון גלנט, האיש האחראי ביותר בממשלה, אותו נתניהו מבקש לזרוק, נדרש לצאת אל הציבור ולומר את האמת. עליו אנו סומכים שיגיד רק את אמת. הציבור יצטרך לשפוט מה הוא עושה נוכח הבעיה הקשה שיש עם ראש ממשלה, שמוליך אותנו להסלמה כוללת וגורר את ישראל לתהום. הפסע לניצחון מול חמאס כבר חודשים ארוכים לא מגיע לסיום, דווקא מול החלש באויבינו. צה"ל נדרש להמציא את עצמו מחדש בלחימה בעזה. חיזבאללה ממשיך להפגיז חופשי את הצפון, הפגיעה בשוכר לא שינתה את מלחמת ההתשה שחיזבאללה כופה עלינו כבר מעל 300 ימים ועתה נוספה עוד חזית - ראש התמנון האיראני, שאחרי חיסול מהדווי כבר היה ברור שהאיראנים ייכנסו לאירוע.
האופוריה מחיסול דף, שוכר והנייה, שיצרה תחושת כוח בלתי מוגבל, לא מתחברת עם ההתעוררות למציאות בוקר אחרי של המתנה לתגובה שאנו צפויים לחטוף על ראשינו מכלל הזירות האיראניות מסביבנו. מסע ספינות המלחמה של האמריקנים, פינוי האזרחים הזרים והפסקת הטיסות באזור מעידים על רמת המתח העצום שהאזור כולו מצוי בו עקב החשש הכבד להתלקחות מלחמה כוללת. מדינה שלמה בחרדה, ישראל בתקופת ההמתנה וחשש ממלחמת מפרץ נוספת.
מסתבר, שכשאין לנו אסטרטגיה אז אין תוכנית. כשאין תוכנית אז לא יודעים לאן הולכים. כשלא יודעים לאן הולכים המדינה מרגישה בשום מקום. כשהמדינה בשום מקום סימן שאין כאן הנהגה. שם בדיוק אנו נמצאים.
ראש הממשלה תולה הכול בחיסולים, הוא נמצא בתחושה שישראל היא כל יכולה שמסוגלת גם לחסל את איראן, את הגרעין שלה, את חיזבאללה. הוא בטוח שישראל מסוגלת להמשיך במסע החיסול של כל אויבינו במזרח התיכון. במילים אחרות, זהו שיכרון כוח מסוכן המביא לאובדן פרופורציה וניתוק ממגבלות הכוח, או מהמחירים הכרוכים בכך.
אין אחד בישראל שלא שמח על החיסולים של בני העוולה, אבל לא מדובר בשינוי אסטרטגי. הסיכולים הממוקדים בעיקר כרוכים בהענשה, הם מגבירים את ההרתעה, אבל הם לא פותרים סופית אף בעיה. החוזק המודיעיני והמבצעי הנקודתי הינו מרכיב חשוב, אך לא מכריע מלחמה. בפועל, ישראל נלחמת בחמאס, האויב הכי נחות שלה כבר עשרה חודשים וטרם הכריזה על ניצחון. המצב בצפון אחרי 302 ימים הוא של התשה וחוסר הכרעה ישראלית, ועכשיו אחרי שישראל בעצמה דיי שחוקה ממלחמה ארוכה, בגלל שלושה סיכולים מוצלחים ראש הממשלה, בכוחנות עיוורת, מהמר על הסלמה למלחמה אזורית כוללת.
כל ראשי מערכת הביטחון, אלה שעמלו והביאו את ההצלחות האלה, הם ולא ראש הממשלה שמתפאר בהם, אומרים לו שהדבר המתבקש כבר היום זה לעשות את עסקת החטופים, לצאת להפסקת אש בעזה ולפרק את המתח שעלול להסלים למלחמה כוללת. הוא מצידו סיפק תגובה פתטית בה כינה אותם "רופסים". הוא, שהיה על הקרשים בשבעה באוקטובר, שפחד מהכניסה לעזה ולא קיבל שום החלטה אמיצה לאורך כל המלחמה, למעט אישור מבצע ארנון, הפך את הפחד לאופוריה.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים