בבוקר שבעה באוקטובר התעוררנו לאסון הגדול ביותר ב-75 שנות קיום המדינה. הנגב המערבי נכבש ליממה, כ-1,400 נרצחו, 250 נחטפו, בהם תינוקות, ילדות וילדים, נשים וגברים, קשישות וקשישים, חיילות וחיילים, כולם נקטפו ממיטתם ללא כל אזהרה או התרעה. זהו כישלון ומחדל בלתי ניתן לאמידה.
מנהיג אמיץ וקר רוח היה מבין מיד, שעות ספורות לאחר שהתבררו ממדי האסון, כי המטרה הראשונה, הראשונה ואין בילתה, הינה לשחרר את החטופים, ורק לאחר שובם, עד לאחרון שבהם, אלו החיים ואלו החללים, יהיה ניתן לחשוב על המהלכים הבאים: יצירת מצב ביטחוני שיאפשר את החזרת תושבי יישובי העוטף לבתיהם וחיסול כל מחבלי החמאס שלקחו חלק ישיר או עקיף באירועי שבעה באוקטובר.
מהרגע הראשון היה ברור מהו המחיר שאותו תידרש ישראל לשלם. היה ברור כשמש כי לא ניתן יהיה להשיב את כל החטופים במבצעים צבאיים, אפילו לא מיעוט ניכר.
ראש הממשלה לא הציב את החזרת החטופים כיעד העליון במערכה. רק לאחר לחץ ציבורי הוכנסה המשימה, במקביל למיטוט חמאס וחיסולו, כאשר מובן מאליו כי לא ניתן להציב שתי מטרות-על במקביל, שכן יש בכך סתירה מובנית.
היה ברור לכל מי שמבין בלחימה בטרור כי לחץ צבאי מסיבי ככל שיהיה לא יקדם את שחרורם. היה ברור כי ככל שחולף הזמן, המחיר לשחרורם רק יאמיר ויעלה. היה ברור מראש כי עם תחילת תמרון קרקעי, רבים ייהרגו ויירצחו, ומספר החללים יעלה ויעלה. היה ברור כי לא יהיה ניתן להשיב את החטופים ללא סיום המלחמה וחזרה למצב הכוחות בשישה באוקטובר.
ממשלת ישראל הפקירה את אזרחיה פעמיים: בפעם הראשונה בשבעה באוקטובר ובפעם השנייה כאשר לא עשתה את הנדרש להשיבם. ראש הממשלה עשה כל טעות אפשרית בניהול יעד העל של המלחמה - החזרת כל החטופים הביתה.
והנה, אולי עתה מזדמנת לממשלת ישראל ההזדמנות האחרונה להשיבם הביתה, מי למשפחתו ומי לקבר ישראל. האם שוב יטרפד ראש הממשלה את המהלך מסיבות אישיות וקואליציוניות?
החזרת כל החטופים עד האחרון שבהם, חיים וחללים, הינה בגדר מצווה. החמצת הזדמנות זו תיזכר לדיראון עולם ותיזקף לחובתו של ראש הממשלה. עליו למלא את חובתו, גם אם באיחור של תשעה חדשים תמימים.
>>> תמיר פרדו הוא ראש המוסד לשעבר, את המאמר כתב גם בספר "מר הפקרה – מורשתו של נוטש החטופים", ביוזמת פורום משפחות להצלת החטופים