ביקור של מנהיגים או קצינים בכירים בגבול הצפון תמיד הצטלם טוב. ראשי ממשלות ושרי ביטחון, רמטכ"לים ואלופי פיקוד, כולם ידעו את זה והקפידו להזמין את התקשורת לסיורים מאורגנים. הרקע הדרמטי של הרי הגליל, הכפרים והעיירות שמעבר לגבול, קו המוצבים של צה"ל ועמק החולה הנפרש ממזרח - תפאורה מושלמת לתמונת מנהיגות. מכירים את אופנת מעילי היוניקלו השחורים של המנהיגים? לפני 40 שנה היו אלה ה"באטל-דרס" - מעין מעילי בד עבים וגסים שיוצרו בתקופת מלחמת העולם השנייה, ונשארו איתנו שנים רבות אחר כך. אז המעיל היה שונה, אבל ההצהרות דומות מאוד: "נכריע את האויב", "נמוטט את חיזבאללה", "נחסל את הטרור", "נסיר את האיום מצפון". אותם קולות קרב, אותן התרברבויות והבטחות, אותו ביטחון עצמי (לפחות כלפי חוץ), ותחושה שהכול תלוי בנו - אם רק נרצה "נחזיר את לבנון לתקופת האבן", כמו שאוהבים לומר כאן. אני חייב להודות, כבר אז לא ממש התרשמתי מההצהרות הללו, אז בטח שהיום לא. למה? פשוט, עניין של ניסיון.

יואב גלנט (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
הצהרות ואיומים בלי סוף מהדרג המדיני, שר הביטחון גלנט | צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

יכול להיות שלא כולם זוכרים, אבל פעם הייתה כאן רצועת ביטחון בתוך שטח לבנון, שם לחמנו לצד צד"ל נגד חיזבאללה ושאר ארגוני המחבלים שמצאו בית חם אצל השכנה מצפון. מדי פעם קרה שחיילים של צד"ל היו מזהים דמויות חשודות ומבצעים לעברן ירי, וזמן קצר לאחר מכן הייתה יוצאת הודעה באחד מכלי התקשורת של חיזבאללה על "הרג אזרחים נפשע של האויב הציוני". זה היה האות עבור בני משפחת הורוביץ לקיים ישיבה משפחתית ולהחליט יחד אם נכנסים למקלט לכמה שעות, או נכנסים לאוטו ונוסעים כמה דקות דרומה או מזרחה, מחוץ לגבולות הגזרה הידועים: אפשר היה לנסוע לכפר בלום, לצומת גומא או אפילו להתקרב לגבול ולהגיע למטולה, מרחק כמה דקות מהבית, ולהסתובב שם ללא חשש. חיכינו להפגזה, והיא בדרך כלל לא איחרה להגיע - אומנם עדיין ללא רחפנים, נ"ט או חימושים מיוחדים (מצד שני, גם כיפת ברזל לא הייתה), אבל כך וכך רקטות היו נוחתות בעיר, ואני כססתי ציפוניים וחיכיתי לצפצוף של הביפר כדי שיעדכן איך זה הסתיים. כדי להגיע להחלטה אם לעזוב או לא לעזוב את העיר לכמה שעות, לא היינו זקוקים לקבינט הביטחוני או להוראות פיקוד העורף, או לכול הנחייה או הערכה אחרת. נסראללה הוא זה שניהל את החיים, וכללי המשחק היו ברורים.

עשרה חודשים שאנחנו במלחמה עם חיזבאללה. זו מלחמה מוזרה למדי, שלפחות עד השבוע נראתה כמו קרב של שני מתאגרפים שמכים כל אחד בתורו, אבל נזהרים מנוקאאוט. רק להישאר על הרגליים ולהמשיך לאיים. עשרה חודשים שבהם עשרות אלפי תושבי גבול הצפון מפונים מבתיהם, שחבל ארץ שלם הופך למעשה לשטח צבאי, ומדינת ישראל, על כל יכולותיה הצבאיות והמודיעיניות, מתקשה לא פעם מול חיזבאללה. אפשר להתווכח על ההצלחה במלחמה מול חמאס, אבל גם הפסימיים ביותר יודו שהארגון הזה לא דומה למכונה שתכננה וביצעה את טבח שבעה באוקטובר - כמות האבידות, המנהרות ההרוסות, הנשק שאבד, המשלוחים שנהרסו, הבכירים שחוסלו והשטח שנתפס מותירים אותו כמעט משותק. אבל חיזבאללה? למרות כמה מאות מחבלים הרוגים וכמה בכירים שחוסלו, אף אחד לא באמת מאמין שהארגון של נסראללה גם אחרי הפעולות האחרונות, נמצא על סף פירוק.

יכול להיות שהייתה הזדמנות למהלך כולל מול חיזבאללה ופספסנו אותה. יכול להיות שהיא עוד תגיע ואולי אפילו בקרוב, אבל כל מי שמדבר כרגע על תסריט לסיום המלחמה לא מסתכל על עזה או על ירושלים או על וושינגטון - אלא לכיוון ביירות. חסן נסראללה, גדול האויבים של ישראל במאה ה-21, אמר בתחילת המלחמה כי הוא ימשיך לתקוף כל עוד לא תושג הפסקת אש בעזה. הוא למעשה הכתיב את הכללים, וכרגע גם עומד בהם. עשרות אלפי מפונים מהגליל העליון והגליל המערבי יודעים היטב איך זה יעבוד גם הפעם: לא הצהרת ניצחון של הדרג המדיני, לא הודעה באו"ם ולא ידיעות בתקשורת - אנחנו נחזור לבתינו בצפון רק אחרי שנסראללה יודיע כי מבחינתו הסיבוב הזה נגמר.

קריית שמונה (צילום: חדשות 12)
איך מנהלים חיים כשתלויים בגחמות הצד השני? (קריית שמונה, ארכיון) | צילום: חדשות 12

איך אפשר לנהל חיים ולתכנן עתיד כאשר אנחנו תלויים באסטרטגיה ובגחמות של אחד מרבי המחבלים הגרועים בהיסטוריה? זו כבר שאלה שמדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה, והפעם גם לענות עליה בכנות. עד אז - נסראללה ימשיך להחליט עבורנו.