המדינה שלנו נקרעת במאבק נורא על דבר שלא באמת קיים.
לפני כמה חודשים, אחד מבכירי הנושאים ונותנים האמריקנים בתהליך השלום אמר במפגש סגור ש"אחרי 30 שנים הוא נאלץ להודות שלמעשה מעולם לא היה משא ומתן". אותו בכיר הסביר: "ישראל הציעה וערפאת אמר לא. ישראל הציעה עוד וערפאת אמר לא. ישראל הציעה עוד ואבו מאזן אמר לא". לאחר מכן הוסיף ש"למעשה לא היה רגע שבו התקיים באמת משא ומתן במובן שהפלסטינים ניסו להגיע לתוצאה מוסכמת ומקובלת". אני מוסיפה - ככל שהיה משא ומתן בשנות "תהליך השלום" הוא התנהל בין ארצות הברית לישראל. ארצות הברית לחצה על ישראל וישראל הציעה עוד. ארצות הברית לחצה וישראל הציעה עוד.
בכל השנים הללו, של מה שכונה "תהליך השלום", לא טרחנו באמת לברר אם הפלסטינים בכלל מקבלים את התנאי הבסיסי ביותר לכול פתרון של שלום על בסיס שתי מדינות, והוא שאחת משתי המדינות היא מדינת העם היהודי. הנחנו שזו הכוונה בביטוי "שתי מדינות", אבל זו הייתה רק הנחה מהצד שלנו. ככל שהדבר היה כרוך בהפנמה פלסטינית שהם לא פליטים ואין להם דבר כזה המכונה "זכות שיבה" לתוך מדינת ישראל, לא היה רגע שבו הם באמת היו מוכנים לקבל פתרון שתי מדינות, כשאחת מהשתיים היא מדינת היהודים.
חמאס דבק בדרישות מ-8 באוקטובר
הדינמיקה הזו מתקיימת שוב עכשיו. לכאורה יש משא ומתן על עסקה לשחרור החטופים, ויש מתווים, ושלבים, והאמריקנים לוחצים על הישראלים כל העת להסכים לעוד, וישראל ככלל מסכימה, אבל אין באמת עסקה מהצד הפלסטיני.
כדי להבין זאת צריך להקשיב לא לאמריקנים, לא לאנשים אצלנו, אלא לפלסטינים. אם יש דבר שהתחייבתי לעצמי מאז שהבנתי שהפלסטינים לא משקרים בנושאי היסוד, זה להקשיב להם מבלי למסך את מה שהם אומרים במשאלות הלב שלי. כבר חודשים ארוכים אני מקשיבה לקולות העולים מצידם. מבעד למיסוך של "משא ומתן" וטיסות לדוחה ופריז, ואמריקנים שאומרים "אוטוטו", עולה בבירור שאין באמת עסקה שמחזירה את כל החטופים (ועכשיו פורסם גם המסמך מ"הבילד" הגרמני). הכישלון האדיר בניהול המערכה המדינית, הדיפלומטית והצבאית הוביל לכך ש-11 חודשים מלאים לאחר הפלישה והטבח של חמאס ותומכיה לישראל, חמאס מרגיש עצמו בטוח מספיק כדי להתעקש בדיוק על אותה עמדה שהציג לאחר הפלישה והטבח: נסיגה ישראלית מלאה, חמאס נשאר לשלוט באופן מלא על עזה כולל על הגבול עם מצרים, והמיליארדים חוזרים לזרום ל"שיקום" (כן, בדיוק אותו שיקום של כל סבב קודם). בהינתן חוסר הסימטריה במטרות - זו ההגדרה מבחינת חמאס של "ניצחון מוחלט", עם כל המשמעויות להשראה כוללת לאויבינו. ולשואלים - מבחינת חמאס עד עכשיו הוא לא שילם מחיר, בוודאי לא כזה שנחשב מחיר מבחינתו. ההרוגים האזרחיים אינם מחיר והרוצחים המיומנים שהרגנו להם כבר מוחלפים באחרים. כל עוד חמאס שולט בעזה (והפרחים לכניעה הישראלית להכנסת אספקה שוטפת לעזה והעיוורון המוחלט למשחק הכפול של קטאר ומצרים, וכמובן שוב הנאיביות האמריקנית) ונמצא בעמדה לדרוש את מה שדרש יום אחרי הפלישה והטבח.
אפילו מי שאומרים שצריך לקבל את העסקה, עם כל המשמעויות שלה, לא יודעים בבירור שגם היא באמת קיימת. מבחינת חמאס, העיקר זה להבטיח שישראל לא תתקוף שוב ולא תסכן את שלטונו, ולשם כך בהחלט ייתכן שישמור אצלו חטופים - שיאפשר לו בטפטוף מחריד ומתמשך במשא ומתן עליהם להבטיח שישראל לא תפעל מולו.
ממשיכים לזלזל באויבים שלנו
האויב שמולנו איננו מטומטם, הוא למד את החברה הישראלית. דיבורים על "נעשה עסקה ואז נעשה בעזה מה שבא לנו", מראים שעדיין אנחנו ממשיכים לזלזל באויב, בנחישות שלו ובסדיזם שלו. במקום להביט נכוחה בכישלון הנוראי של ניהול המערכה מאז שבעה באוקטובר ועד היום, ובאויב הנחוש שמולנו, אנחנו קורעים את עצמנו, מאשימים איש את רעהו, את משפחות החטופים שנטרפות מדאגה, מדשדשים בדיון על ציר, במקום להבין שאנחנו זקוקים עכשיו להנהגה שתנהל מערכה ומדיניות נחושה (מעשים, לא דיבורים כמו חול), המבינה את גודל השעה והאיום, שלא תוביל אותנו לברירה האיומה שבין הפקרת החטופים ובין כניעה ישראלית, ותייצר חלופה אחרת, חדשה.
הטעות הגדולה מלכתחילה הייתה להניח ששחרור החטופים מנוגד למטרה של הכרעת חמאס. זו אותה המטרה בדיוק - דווקא מכיוון שעבור חמאס שמירת החטופים היא ערובה לנצחונו, ולכן הכנעת חמאס היא הדרך היחידה לשחרור החטופים. אבל הכנעת חמאס נשענת על שילוב של מערכה מדינית, דיפלומטית, פוליטית, שבראש ובראשונה תבהיר שישראל סיימה לתת אספקה שוטפת לאויב שלה תוך כדי מלחמה, ושלפחות מצידה של ישראל Nothing goes in until the hostages come out.
זו מדיניות שמבהירה שמצרים וקטאר מוזמנות לתת אספקה לחמאס דרך הגבול עם מצרים ואנחנו לא נמנע את זה (גם אם נשב על הגבול). יש לנו מחויבות חוקית לאפשר את זה, אבל לא לעשות את זה בעצמנו ומתוך גבולנו. כל עוד האויב לא נכנע ואין כיבוש, אלא רק מלחמה מתמשכת, זו לא המחויבות שלנו. אנחנו צריכים מדיניות שפועלת לטהר את צפון הרצועה ואת העיר עזה ודוחקת את האוכלוסייה דרומה עם אמירה ברורה שנעצור רק כשכל החטופים משוחררים.
יש לנו אויב מר שמאמין כבר זמן רב שנפלה לידיו ההזדמנות להביא לסיומו את הניסיון המטורף של יהודים לקיים מדינה ריבונית ופועל באופן האכזרי ביותר למטרה הזו. זה לא אויב המבקש להשיג מטרה מוגבלת של "לחיות לצידנו בכבוד" או לשחרר כמה רוצחים מבתי הכלא שלנו. מול אויב שכזה עלינו להיות לא פחות נחושים.