על פניו, התפיסה בקרב המעורבים במשא ומתן על שחרור החטופים הייתה שאיסמאעיל הנייה, מי ששימש כיושב ראש הלשכה המדינית של חמאס עד שחוסל, היווה מכשול בדרך לעסקה. ההערכה בישראל הייתה שבניגוד לאמירות ששלח למדינות המתווכות, הוא היה מעביר מסרים סותרים בערוצים הפנימיים שלו מול חמאס בעזה ובהנהגה תחת סינוואר. לכן, גורמים המעורבים במשא ומתן אמרו לאחר החיסול שהמהלך עשוי לקדם עסקה, או לכל היותר רק לעכב אותה טקטית, אך עדיין לא לשנות את המדיניות של חמאס מהיסוד. אז, כמו היום, הקובע הוא בסופו של דבר יחיא סינוואר, שנמצא במנהרה ובידיו החטופים.
אולם, בארצות הברית ראו בחיסול מכה קשה למגעים לשחרור החטופים, שהגיעה בעיתוי אומלל שבו ניתן היה להגיע להסכם. כעת, ללא ספק, מנופי הלחץ של המתווכות על חמאס יהיו מצומצמים יותר, שכן אין יותר הנהגת פנים וחוץ. הכול כעת מרוכז באדם אחד, יחיא סינוואר, שהוכיח שהוא מתנהל מתוך תפיסת עולם קיצונית יותר. מעידות על כך, קודם כול, ההחלטה לצאת למתקפת שבעה באוקטובר מבלי להמתין לחיזבאללה ומבלי לתאם עם כל ראשי חמאס, וגם במוכנות להמשיך את הסבל של עמו ולא להתפשר במשא ומתן לעסקה במשך חודשים (עד לפריצת הדרך בתחילת יולי). ניתן לראות זאת גם ברמה הכי פרקטית - יש קשיי תקשורת קשים עם סינוואר בשל הזהירות הקיצונית שבה הוא נוקט.
אפשר להניח שנשמע כעת קולות בישראל, בעיקר במערכת הפוליטית, שלא ניתן יהיה להתקדם לעסקת חטופים עד לחיסולו של סינוואר. במערכת הביטחון לא יודעים לומר מתי זה עשוי לקרות, ולכן שיח מהסוג הזה עלול להפחית את הנכונות ללכת לעסקת חטופים.
בשורה התחתונה, נוצר מצב שבו במקום מערכת שלמה של לחצים על חמאס, הכול מרוכז כעת בידי אדם אחד. מי שיחליט אם להתקדם או לא במשא ומתן יהיה אדם שלא בהכרח מחובר לסבל של עמו או למציאות מעל לפני השטח.