בימים הקרובים ממש יתבררו הפרטים המדויקים של העסקה שעומדת העל הפרק. מיד כאשר זה יקרה, מוטלת על ממלאי התפקידים השונים במערכת הביטחון – ניצן אלון, דדי ברנע, רונן בר, אהרן חליוה, הרצי הלוי – שזמנם בתפקידם ממילא קצוב, החובה להתבטא בפומבי בעניין העסקה, בלי להסתתר תחת קוד של בכיר זה או אחר. הציבור זכאי לשמוע מהם, ולהם יש חובה להשמיע, בקולם. עליהם למסור מהם פרטי ההצעה שלגביה נדרשת החלטה; ובעיקר עליהם להודיע על דעתם המקצועית המנומקת, אם יש לקבל את ההצעה או לדחותה.
ראשי מערכת הביטחון אינם אמורים להחליט במקום הדרג המדיני בשאלה אם להסכים לעסקה אם לאו, אבל הדרג המדיני אינו אמור לפעול במחשכים או תוך הפצת מידע חלקי באופן מניפולטיבי, כמו בדיקטטורה. יש לשתף את הציבור במידע ובהערכת הסיכויים והסיכונים שבקבלת ההצעה ושבדחייתה. שיתוף הציבור קריטי כדי לאפשר לו לנסות להשפיע על ההחלטה, לפני שהממשלה תחליט אם לקבל את ההצעה או לדחותה. שיתוף הציבור נחוץ לא פחות כדי לאפשר לציבור לבטא את עמדתו על המנהיגים, לאחר שיחליטו מה שיחליטו.
בעולם מתוקן, המידע על פרטי העסקה ועל עמדת גורמי המקצוע ביחס אליה אמור היה להתפרסם על ידי הממשלה או המל"ל, אבל העולם שבו אנו חיים הוא מקולקל. בהינתן ההסתרה, ההטעיה והשיקולים הזרים של ראש הממשלה, זו חובתם של ראשי מערכות הביטחון להתבטא פומבית. החובה הזו היא לקח ברור של ממצאי הביניים של ועדת החקירה בעניין רכש הצוללות, שם נמנעו ראשי מערכת הביטחון מלצאת בגלוי נגד פעולותיו המסוכנות של ראש הממשלה, גם כאשר נודע להם עליהן.
במובנים רבים, על ראשי מערכת הביטחון ללכת בעקבותיהן של שתי נשים אמיצות, גלי בהרב-מיארה ואסתר חיות. בשנה שעברה, מיד לאחר שהודיע יריב לוין על הרפורמה המשפטית שיזם יחד עם בנימין נתניהו, שתיהן בחרו להתבטא בעניין. הן לא הסתפקו במתן חוות דעת בחדרי חדרים (היועצת המשפטית לממשלה) או בפרסום פסק דין (נשיאת בית המשפט העליון). שתיהן גילו אומץ לב אזרחי בכך שהתבטאו בפומבי, בקול צלול וברור, ועמדו בפירוט על הסכנות שביוזמת הממשלה. ההתבטאויות הפומביות שלהן הן אלה שתרמו את התרומה המכרעת להתעוררות המאבק הציבורי, שהתברר להיות יעיל במניעת הניסיון לחסל את הדמוקרטיה הישראלית.
כעת מונחת המשימה הזו על כתפיהם של ראשי מערכת הביטחון. הם כבר הוכיחו לא אחת את אומץ הלב שלהם בשדה הקרב. כל אחד מהם תרם רבות לביטחון ישראל. האתגר שמונח בפניהם כעת הוא פשוט בהרבה מזה שבלחימה, וכמעט נטול סיכונים: עליהם פשוט להתייצב בפני הציבור הישראלי ולומר בגלוי מהי עמדתם, ללא כחל וסרק. עליהם להשיב לשאלות ולנמק את עמדתם. ראש הממשלה אינו רשאי להשתיק אותם; אין שום איסור שבחוק או בנוהג לכל אחד מהם להתבטא בנושא כה קריטי לעתידה של מדינת ישראל. הם מתבטאים לא אחת בנושאים אחרים ששנויים במחלוקת ציבורית (למשל, הרמטכ"ל התבטא לא אחת בעניין גיוס החרדים לצה"ל, וראש השב"כ התבטא בעניין ההפגנות ליד בית ראש הממשלה).
אפילו אם ישלמו במשרתם בגין פרסום פומבי של עמדתם, זה יהיה מחיר מזערי, בוודאי בהשוואה לאחריות של אלה מהם שכיהנו בתפקיד גם בשבעה באוקטובר ונושאים באחריות למחדל. התבטאות בדיעבד, אחרי שיסיימו את כהונתם, עלולה להיות מאוחרת מדי.
>>> הכותב הוא ברק מדינה, פרופ' למשפטים, רקטור האוניברסיטה העברית לשעבר, דיקן הפקולטה למשפטים לשעבר