אפתח בווידוי: הסדרה "צבא שמיים" כמעט שלא צולמה בגלל רגע אחד, מטופש ורנדומלי, של חוסר ריכוז. ישיבת "אור ישראל", שבה עסק הפרק הראשון בסדרה נמצאת ברחוב קהילות יעקב בפתח תקווה. ואני, הפרעת קשב מהלכת עם מיקרופון של N12, הקלדתי בווייז את שם הרחוב המדויק - אבל בבני ברק.
- "מבחינתי, למדתי שורה - הצלתי חייל": צבא שמיים, החלק הראשון
- "אני רוצה שמדינת ישראל תהיה מבוטלת": צבא שמיים, החלק השני
- "אנחנו מרגישים כמו בקיבוצי העוטף ב-7 באוקטובר": צבא שמיים, החלק השלישי
כדי לנסות ולהביא לצופה הצצה לתוך עולמם של בחורי הישיבות, עמלתי רבות. זה היה כרוך בעשרות, אם לא במאות, שיחות טלפון ופגישות. המטרה הייתה להיכנס לישיבה של בחורים בגיל גיוס כדי להבין איך הם רואים את סערת השוויון בנטל מנקודת מבטם. זה לא הלך. במשך חודשים רבים העליתי חרס. אכלתי חרס. מצלמה זה שיקוץ ולא מכניסים שיקוץ לבית מדרש.
אחרי חודשים ארוכים של ניסיונות, הרב היחיד שהסכים לפגוש אותי היה יגאל רוזן, ראש ישיבת "אור ישראל" - הישיבה הכי סגורה ואליטיסטית בישראל. מדובר בישיבת בוטיק שמתי מעט מתקבלים אליה. ישיבה עם כללי משמעת נוקשים וסדר יום עמוס. יחידת העילית של הישיבות, בדיוק מה שחלמתי לתעד.
ואני? מאחר. מחוץ לישיבה עמד והמתין לי איש ציבור חרדי, אדם נעים מזג בדרך כלל, אבל הפעם קולו לבש נימה נוזפנית. "לרב רוזן לא נהוג לאחר", אמר ביובש.
גאים בתרומה ובנשיאה בנטל הרוחני
איכשהו, בניגוד למנהגו, אלוהי הפקקים היו איתי והגעתי דקה לפני הזמן. התיישבתי בחדרו עמוס הספרים של הרב רוזן, שהמתין לבואנו מאחורי כרך גמרא פתוח. הפער בין דמותו המפורסמת בנוקשותה לבין האיש עם הדיבור הרך היה כמעט מטלטל. שוחחנו שיחה ארוכה, על חינוך, צה"ל, חילונים וחרדים. נוצר חיבור אנושי וטבעי.
זה לקח עוד כמה פגישות וטלפונים, אבל בסופו של דבר הרב השתכנע להכניס אותי פנימה, יחד עם דני שטרק הצלם, כדי לתעד את החיים בישיבה שלו. הסיבה לכך היא שהוא גאה בתלמידיו ובמוסד שהוא מנהל. הוא סבור באמת ובתמים שעבודת השם היא שוות ערך בחשיבותה לשירות בצה"ל. לכן, אין לו מה להסתיר. מעבר לכך, השיח שקורא לחרדים משתמטים ופרזיטים דרבן אותו להכניס אותי פנימה - שאראה עד כמה תלמידיו חרוצים ואיך הם לומדים מבוקר עד לילה. מודה, זה היה מרשים.
במשך ארבעה חודשים ביליתי בחוגים חרדיים, בישיבות, במוקדי הבילוי ובבתים. בזמן הזה הקפדתי על הקשבה למוזיקה חרדית (ממליץ על "אפילו בהסתרה" על שלל גרסאותיו), נרשמתי לשירות ההודעות הקוליות של הפלג הירושלמי וניהלתי שיחות טלפון אל תוך הלילה עם בחורי ישיבות, חכמים יותר וחכמים פחות.
התרשמתי מלא מעט דברים בעולם החרדי, אבל בעיקר מהכבוד: להורה, למורה ולמסורת. לא אחת מצאתי את הלב היהודי שלי רוקד ריקודים קטנים לנוכח כל מיני סיטואציות, על אף שהוא נטוע ופועם במרכזו של גוף חילוני למהדרין.
ללא תמיכה ממסדית - לא יהיה "שוויון בנטל"
חרף היופי שראיתי, בכל מה שקשור לגיוס, המסקנה שיצאתי איתה בתום הצילומים עגומה למדי. צווי גיוס המוניים ומידיים לא יביאו לשילוב חרדים בצה"ל, אלא, בפרפרזה על המשפט השחוק ההוא - הגיוס יהווה את המשך ההתנגדות החרדית באמצעים אחרים.
הרי הכול מתחיל בחינוך. וכפי שהאדם החילוני מתחנך שבגיל 18 הוא ילך לצבא, האדם שלומד במסגרות חרדיות מתחנך שבגיל 18 הוא יצטרך לעשות הכול כדי לא ללכת לצבא. יש הרבה כוח להורה ולמורה אל מול החרדי הצעיר, והיכולת שלו ללכת נגד הזרם קטנה יותר משל הצעיר החילוני. מאחר שההנהגה החרדית חוששת שהבחור החרדי יבוא במגע עם העולם החילוני ויישאב לתוכו, היא יצרה מנגנוני הפחדה: בחור שיתגייס לצבא יסבול מקריאות גנאי (תופעה שפחתה מעט מאז שבעה באוקטובר), ילדיו לא יתקבלו לבתי הספר שהוא יחשוק בהם ואחיותיו תיתפסנה פחות אטרקטיביות בשידוכים. צריך הרבה מאוד אומץ ללכת על כזה מהלך.
יש עניין נוסף, זהותני: לא פגשתי בישיבות אף אחד שהסכים להגדיר את עצמו כציוני. כששאלתי מי מגדיר את עצמו ציוני, הייתי מקבל את הפרקטיקה היהודית של מענה על שאלה בשאלה. שני הקאמבקים הבולטים היו:
- מה זה ציוני בעיניך?
- לאהוב את ציון זה נחשב?
הציונות בראשית ימיה גילמה את היהודי החדש, השרירי והעובד שמתנתק מהשטעטל הגלותי. בדיוק הפוך ממה שהחברה החרדית רוצה להיות. להיכנס לצה"ל, שבהגדרה מהווה כור היתוך, עבור רבים הוא משהו כמעט בלתי נתפס. אז אומנם כיום החרדים הם חלק מהחברה, מהמקום, מהפוליטיקה, אבל להגדיר את עצמם באופן מלא כישראלים זה רוביקון שטרם נחצה.
עוד כמה מילים על המונח "שוויון בנטל", שלא פחות ממזעזע את החרדי הממוצע. לתפיסתו, הוא נושא בנטל הרוחני שבקיום המדינה ושירות בצבא מהווה הודאה בכך שצה"ל מגן ומציל יותר מהתורה. זה דיון שבלתי ניתן לנצח בו ולנצח יסתיים במבוי סתום. האמינו לי, ניסיתי. בכל פעם שמדברים על לגייס אותם, יש לא מעט שרואים בזה כזלזול בתורתם הקדושה.
צה"ל לא מסתער על המשימה
שליחת צווי גיוס לחרדים וגיוסם באופן מיידי לא יפתור את בעיית השוויון בנטל. חייל חסר מוטיבציה, שלא מעוניין לשרת בצבא, הוא לרוב נטל על המערכת, ולא נכס. הדרך היחידה לשלב את החרדים בצבא באופן יעיל היא באמצעות יצירת מסגרות חרדיות, מופרדות, עם זמני לימוד ואוכל מותאם. צה"ל יודע לשלב אוכלוסיות חדשות כשהוא רוצה בכך, ע"ע פקודת שילוב הנשים המוצלחת שהביאה את הלוחמות שמוכיחות את עצמן יום-יום מאז.
במקרה של שילוב החרדים, אף אחד בצבא עדיין לא צעק קדימה להסתער. רק בשבוע שעבר שוחחתי בתוכנית הבוקר עם חב"דניק מילואימניק מגדוד נצח יהודה, שסיפר איך לא תמיד מגיעה אליו מנת הגלאט כשר. אצל חרדים אדוקים זה לא עובר. הקמת מסגרות חרדיות, לצד תהליך ארוך של הידברות והסכמות עם ההנהגה, יוכל אט אט להוביל להכשרת צה"ל בלב החרדי ולהביא לגיוס יעיל ופרודוקטיבי של אלה שרוצים להשתלב. הרי מה שיוצא דופן בחרדים הוא שכשהרב אומר - הקהילה מבצעת. עכשיו צריך לגרום לרבנים להגיד את מה שכבר נאמר על ידי חרדים רבים בחדרים הסגורים: מי שלא לומד - יאללה לבקו"ם.
כל הנאמר עד כה לא פותר את העוול, המושרש והעמוק, שבו בני אוכלוסייה אחת קורסת תחת האלונקה ונלחמת בקן הצרעות העזתי, ובני אוכלוסייה אחרת מחדדים טיעונים בבית המדרש הממוזג. זה מחדל מוסרי שאסור שהמדינה תתקצב ותתגמל. מי שלא נושא בנטל, אסור שיקבל כסף. בני הציונות הדתית מוכיחים בכל יום מימי המלחמה שאפשר לשאת חרב ביד אחת וספר ביד השנייה. אבל, גם שלילת התקציבים לא יכולה לבוא באבחה אחת: יש להציב יעדי גיוס ולהתקדם אליהם לאט מתוך שיח הנשען על הבנה של החברה החרדית המורכבת.
מעט מן ההבנה הזו ניסינו אנו להעניק לצופה בשלושת פרקי "צבא שמיים".