1 בספטמבר הוא מועד הטומן בחובו ציפייה והתרגשות וגם מייצג אבן דרך של שגרה. שנת הלימודים הנוכחית, שתיפתח בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, לא דומה לאף פתיחת שנת לימודים שהכרנו עד כה.
בשנה החולפת כולנו השתנינו. כל אחת ואחד וכובד המשא על כתפיו. הדריכות והציפייה שלנו לדעת מה טומן בחובו העתיד מטשטשות את ההכרה וההבנה שהרבה מאוד קרה ועדיין קורה.
בשנה שהמילים "מאתגרת" ו"מורכבת" קטנות מלהכיל את עוצמת הזעזוע, אנו חווים טלטלה וסערה בתפיסות הכי יסודיות שלנו בתחומי חיים שונים. עתה, אנו מחויבים להישיר מבט למציאות, להכיר ולהוקיר את מי שמבטיח את החוסן הקיומי והחברתי שלנו ולהטמיע שינויים, שיבטיחו שלא נפספס את ההזדמנות לשיקום ולצמיחה.
שנים על גבי שנים, עשרות דיונים, מחקרים ותוכניות עסקו בסוגיית מעמד המורה - תנאי הקבלה במוסדות להכשרת מורים, תהליך ההכשרה והפרופסיה, תפיסת התפקיד ויוקרתו, הם רק חלק מהנושאים. ואז הגיע שבעה באוקטובר. ללא תכנון מראש ומבלי לבנות תוכנית ייחודית, הציבור הישראלי ראה לנגד עיניו את השינוי. נכון יותר לומר - הציבור שינה את תפיסתו. היום, יותר מתמיד, אין חולק על עוצמת מסירותם של אנשי החינוך, שעל כתפיהם מונחת האחריות האדירה לחינוך הילדים ובני הנוער שלנו, הדאגה לעתידה של מדינת ישראל.
את כולנו עוטפים אנשים ששינו את מסלול חייהם בין לילה, ויתרו על רגעים חשובים – על להיות שם כשנולד הילד הראשון, על הטיול הגדול שתכננו זמן רב, על הקידום בעבודה, נפרדו ממשפחתם, שמו בצד את החששות, הסיכונים והלבטים, והתייצבו בלי לשאול וללא התניות. אנשים שהיו שם, כי זה היה הדבר הנכון, המוסרי והערכי לעשות. בהם- כוחות הביטחון, הרפואה והחינוך.
הדרך לצאת מהמציאות הפוסט-טראומטית
עם פתיחת שנת הלימודים, טבעי שנפנה זרקור לאנשי החינוך, שהתמודדו וממשיכים להתמודד עם סיטואציות מורכבות הלקוחות כאילו מכוכב אחר. הרי באיזו מציאות ניתן לדמיין גננת שמתמודדת עם שובה לגן של ילדה שנחטפה ושהתה בשבי חמאס? או מורים הרוצים לייצר שגרה שפויה לצד מפגש בלתי אמצעי עם שכול, חרדות, חוסר יציבות, אובדן אמון? ומנהלים הממשיכים להתעקש על בניית מסגרת מתפקדת שעה שהצוותים והתלמידים שלהם מפוזרים בכל רחבי הארץ?
מחקרים אחרונים מעידים בבירור מעציב על המצוקה בה מצויים ילדים ובני נוער ועל הזינוק בפניות לקבלת סיוע פסיכולוגי, לצד קושי של המערכת לספק את המענים הנדרשים. אנשי חינוך משתפים בתופעות פוסט-טראומטיות מטרידות איתן הם נאלצים להתמודד- מילדים שחזרו להרטיב וחוששים ללכת לבד לשירותים, דרך שיח מתמשך על מחבלים וחטופים, דיכאון, הסתגרות, אלימות ועוד.
אנשי החינוך מעניקים במסירות אין קץ סיוע רגשי, אוספים לא אחת את הרסיסים, מטפחים את החוסן הנפשי, מפתחים את תחושת המסוגלות, משיבים את הביטחון והאמון, גם בשעה שהם עצמם חווים תקופה קשה. גם הם זקוקים למעטפת של תמיכה וסיוע רגשי וזאת כחלק מההבנה הכוללת שצריך לשנות את החשיבה. לא ניתן לעשות שימוש בתוכניות ובכלים מהעבר להתמודדות עם המציאות המורכבת בה אנו מצויים.
האם המלחמה תסתיים בקרוב או חלילה שהמצב יימשך ויסלים? איננו יודעים. כך או אחרת גם כשהתותחים יפסיקו לרעום, הדרך לתקומה ולצמיחה עוד ארוכה. עם השיקום הפיזי מדינת ישראל תדע להתמודד, הנושא המרכזי שצריך להתמקד בו בשנים הקרובות הוא ההתמודדות עם הפן הנפשי, הרגשי והחברתי של ילדינו. זאת המשימה הלאומית שצריכה לעמוד לנגד עינינו.
אנשי החינוך הם כיפת הברזל החברתית של ישראל, העתיד שלנו טמון ביכולת שלהם ליצור עתיד טוב לדור התקומה שלנו.
>>> מיכל כהן היא מנכ"לית קרן רש"י, לשעבר מנכ"לית משרד החינוך