ביממות הקרובות יעסקו אצלנו הרבה בתוצאות הפיזיות של יום הקרב עם חיזבאללה: כמה מיכולות האויב אכן הושמדו בתקיפת חיל האוויר, מה באמת רצה נסראללה לעשות ולא הצליח. בנאומו המחושב, שיש להניח שרוב יום אתמול היה עסוק בניסוחו, נשמע מזכ"ל חיזבאללה כמי שמדייק ביחס למה שהתכוון לעשות (ירי מאסיבי לצפון ישראל וכמה טילים/כטב"מים למתקנים ביטחוניים בעלי סמליות במרכז), ומסלף מאוד ביחס לתוצאות. בעיקר, הוא נשמע כמי שישמח "לסגור את האירוע" ולהמשיך במלחמה בצפון בפרמטרים הנוכחיים.
גם ישראל, כפי שעלה מדבריו של שר הביטחון גלנט בביקורו בצפון, נמצאת בהלך רוח דומה. במובן זה הפעולה אתמול (ראשון) בבוקר היתה מדויקת. היא לא רק הצילה חיים, אלא גם מנעה מחיזבאללה לעשות צעדים שהיו מביאים, קרוב לוודאי, להסלמה של ממש. תושבי הצפון צודקים בטענתם, לפיה ירי של כמה ראשי נפץ למרכז היה גורר את ישראל לפעולה ממנה היא נמנעת למרות שהם סופגים אש כבדה מדי יום כבר עשרה חודשים. זוהי המציאות, ועם כל הרהב של חלק משרי הממשלה הוכח גם אתמול שישראל אינה מעוניינת לשנות אותה. פעולת צה"ל קנתה לדרג המדיני את דרגות החופש הרצויות להמשיך במדיניות זו, עם כל הזעם המוצדק שמצב זה מעורר במי שפונו מבתיהם לפני עשרה חודשים ולא יודעים מתי יחזרו.
ולכן, זוהי התמונה העולה מן האירועים האחרונים: ישראל, כמו חיזבאללה, אינה רואה טעם של ממש במלחמה רבתי בצפון. ראשיה אינם מאמינים באמת באפשרות לשנות את המצב בחזית לבנון מעיקרו בכוח פעולה צבאית. בה בעת, שני הצדדים מוכנים מעת לעת ליטול סיכון שהשליטה באירוע תחמוק מידם: ישראל בחיסול של פואד שכר ולפי פרסומים זרים גם איסמאעיל הנייה בטהראן, ואם חיזבאללה בירי שלו היה מצליח, ייתכן שהיינו כבר היום במערכה גדולה בהרבה. זהו מצב נפיץ, שבו כל צד מטיל מדי פעם את ההחלטה על הצד השני, ותמיד קיימת האפשרות שמישהו לא יחשב נכון.
גלנט הוסיף ואמר כי "צריך להסתכל בראייה הכוללת של המלחמה. אנחנו נמצאים בצומת דרכים אסטרטגי ואנחנו צריכים לנצל את המשא ומתן להביא לשחרור חטופים, ודרך שחרור החטופים לפתוח גם את החלופה של יצירת הסדרה בצפון". משמעות דבריו פשוטה: מערכת הביטחון, שבמשך חודשים רבים שיווקה את האמירה שרק לחץ צבאי יביא להשגת מטרות המלחמה - הבסת חמאס, שחרור החטופים, והשבת תושבי הצפון לבתיהם – הגיעה (סוף סוף, מותר לומר) למסקנה שהייתה ברורה כבר לפני חודשים: המשך הלחימה במתכונתה הנוכחית לא ישבור את חמאס ובוודאי לא ישיב את החטופים. גם תושבי הצפון יוכלו לשוב לבתיהם רק אחרי שתיפסק האש ותהיה הסדרה, זמנית ככל שתהיה, דבר שלא יקרה עד שתיעצר הלחימה בעזה.
אלא ששר הביטחון והרמטכ"ל לא מסוגלים לומר מה שהם חושבים באמת: צריך לעצור את הלחימה בעזה כדי לשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל במלחמה האמיתית, מול "ציר ההתנגדות" שאיראן במרכזו. הכרעת חמאס תהיה אפשרית רק אם תקום לו אלטרנטיבה בתוך הרצועה, כחלק משינוי אזורי שלם שיציב משקל נגד אמיתי ל"ציר ההתנגדות". מבצע צבאי במצב הנוכחי עשוי להנחית מכה גדולה על לבנון וחיזבאללה (לעלות במחיר לא קטן גם בישראל), אבל לא ייצור בצפון יציבות שתבטיח ביטחון לתושביו.
גלנט והרמטכ"ל חוששים לומר זאת במפורש, שמא ייראו כמי שתומכים בהפסקת הלחימה כי הם לא מסוגלים להשיג ניצחון. במקום זאת, הם חוזרים על תמיכתם בהסכם לשחרור חטופים, שהוא הדרך לצאת מן המצב בלי להיראות תבוסתנים
אלא שכאן מצוי המלכוד. מנהיג חמאס יחיא סינוואר, שהתקווה להבעיר את האזור כולו היא הסיבה העיקרית בגללה יצא למתקפת הרצח בשבעה באוקטובר, מבין את המשמעות האסטרטגית של הסכם חטופים ועצירת הלחימה. הוא יודע שזו תהיה עבורו תמונת ניצחון זמנית, אבל מלחמה רבתי של כל הציר נגד ישראל לא תהיה בטווח שעליו הוא חולם. ולכן, גם אם ראש הממשלה נתניהו יפסיק להערים קשיים על העסקה, כלל לא בטוח שסינוואר יחתום עליה. המלכוד הזה, כמו המציאות בצפון, לא השתנה כלל בעקבות הפעולה המוצלחת של חיל האוויר ואמ"ן אתמול.
ובצד מחככת ידיים בסיפוק המרוויחה הגדולה מן האירוע כולו, איראן. היא רואה בשבועות האחרונים שלב נוסף בהפיכתה למעצמה האזורית שמנהלת דיאלוג של שווים עם המעצמה העולמית, ארצות הברית. איראן לא נקמה על חיסול הנייה בטהראן, אז מה. רק בישראל, שמכורה למיתוסים על "זרוע ארוכה" ו"הרתעה", זה חשוב יותר ממצב אסטרטגי.
האמריקנים הבהירו בשבועות האלה שהם מביטים אך ורק לטהראן. הפגנת הכוח שלהם נועדה להרתיע את איראן מפעולה, כי פעולה איראנית – להבדיל מהתלקחות בין ישראל לחיזבאללה – מכריחה אותם להחליט מה יעשו, דבר שאינו נוח לממשל משפע טעמים. איראן גובה תשלום עבור הימנעות מתקיפת ישראל, דבר שרוב הבכירים בתוכה חשבו שאינו בטובתה ממילא.
זה הנזק האמיתי והמתמשך, הנובע מכך שלראש הממשלה יש אינטרס גלוי בהתמשכות המלחמה, ממשלתו מתלהמת וחלקים בתוכה מאיימים לפרק אותה אם יהיה מהלך מדיני כלשהו, ואילו הדרג הביטחוני גילה צרות מחשבה ואופקים ומשהתפכח אין לו אומץ לומר באמת את דעתו: ישראל מוסיפה להתנהל מפעולה טקטית לפעולה טקטית, מסתכנת בהתפתחויות לא רצויות, מאבדת משאבים (לגיטימציה, כשירות צבאית) ובעיקר אינה מתקדמת לשום יעד. "ציר ההתנגדות" סופג אבידות, אך מתחזק אסטרטגית. ובעיקר – חיילים נופלים, תושבי הצפון מאבדים תקווה והחטופים שנותרו בחיים ממשיכים להינמק בשבי.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי