הקושי הבלתי פתיר בהבנת חוסר הנכונות של תלמידי הישיבות חרדים להתגייס, דורש שינוי בגישה. סדרת הכתבות "צבא שמיים" הוא הצעד בכיוון הנכון להבנה מעמיקה וטובה יותר של הדיון בנושא הזה.
- "מבחינתי, למדתי שורה - הצלתי חייל": צבא שמיים, החלק הראשון
- "אני רוצה שמדינת ישראל תהיה מבוטלת": צבא שמיים, החלק השני
על פניו נראה כי בוויכוח הציבורי בסוגית גיוס תלמידי הישיבות אין אפשרות להגיע להבנה. זהו ויכוח שמתנהל בשני נתיבים מקבילים שאין ביניהם שום נקודת מפגש: אדם שלא מכיר בערך לימוד התורה, לעולם לא יצליח להבין איך ניתן להשוות את הנשיאה בנטל של חייל חמוש שמול הכוונת שלו יש מחבל שתכף יחוסל, לבין זה של בחור חרדי שיושב בטח בהיכל הישיבה והוגה בגמרא.
החרדים מצידם טוענים כי הם אלה שמצדיקים את עצם קיום המדינה ואת הגדרתה כמדינה יהודית. זאת כי בשונה מכל ריכוז יהודי אחר ברחבי הגלובוס, רק כאן בישראל קיימת קבוצה גדולה ומשמעותית של אנשים שעוסקת מבוקר ועד ליל בשימור ערש התרבות הייחודית שלנו - התורה. דבר שאין דומה לו - לא בהיקף, ולא בהשקעה, בשום מדינה אחרת. לטענת החרדים המשימה המונחת על כתפיהם היא לאומית, שכן, רק בזכות התמסרותם המוחלטת, היהדות בישראל מתקיימת, ותמשיך להתקיים בדורות הבאים גם עבור אלה שאינם שומרים על אורח חיים דתי.
עד כמה שהוויכוח הזה יכול להתנהל בימי שגרה, הרי שבעת הזאת הוא הופך לבלתי נסבל. הסבלנות כלפי החרדים מתאיידת מול מאות חיילים שנפלו על הגנת המדינה והותירו אחריהם משפחות שבורות שעבורן שום דבר לא יוכל למלא את החסר העצום. בזמן כזה קשה להכיל דעה שתומכת בהישארותם של החרדים ספונים בישיבות ובבתי המדרש - רחוקים מכל סכנה, כאשר אלפי חיילים מסכנים את חייהם ורבים מהם נפגעים בנפשם ובגופם ומשלמים מחיר אישי ומשפחתי בלתי נתפס. שלא לדבר על הורי חיילים שחיים בחרדה מצמיתה מפחד הדפיקה בדלת המבשרת את הנוראה שבבשורות.
ומחוסר ההבנה הזה הדרך קצרה לרגשות הכעס הקשים וכינויי הגנאי שמוטחים בחרדים כפרזיטים ומשתמטים.
בסדרת הכתבות "צבא השמיים" מצליח הכתב גלעד שלמור לערער את העמדות המבוצרות במחלוקת רבת השנים בסוגית הגיוס, ומוציא את הצופים והמצולמים מהאזור המוכר להם אל מקום שטרם היו בו. בסדרה הזאת ניתן לראות את החרדים מזווית חדשה, שונה וייחודית, כאשר לראשונה הצופים נכנסים לראש החרדי ורואים את המציאות דרך העיניים שלו.
בין התיעודים יוצאי הדופן שטרם נראו על המסך והמונולוגים שנשמעים בטבעיות מפי המרואיינים, הצופה מבין שתלמיד הישיבה החרדי המצוי משוכנע באמת ובתמים בתרומתו למען ביטחון עם ישראל ומתמסר למשימה הזאת בכל כוחו, יכולותיו וזמנו. התמונה העולה מתוך הסדרה הזאת שתלמיד הישיבה החרדי אינו פרזיט או משתמט שיושב לו רגל על רגל וחי על חשבון הציבור, אלא ההיפך הגמור.
גם בצד החרדי צילום הכתבה הזאת ערער את אחת המוסכמות ביחסי החרדים והתקשורת. כמי שפעל מאחורי הקלעים ליצירת החיבור בין שלמור לראש ישיבת "אור ישראל" הרב יגאל רוזן, התוודעתי להפתעה המוחלטת שהחיבור הזה יצר בציבור החרדי. הידיעה שצלם ערוץ 12 מסתובב ומצלם בחופשיות בישיבת "אור ישראל", התקבלה כמעט בהלם - זאת לא עוד כתבה בה מצלמים כמה בחורים בבני ברק, אלא כניסה לקודש קודשים של המגזר החרדי באחת הישיבות הנחשבות ביותר.
והסיבה שהחיבור הזה התאפשר מסתכמת במילה אחת: אמון.
בזמן מגפת הקורונה כאשר בגופי התקשורת, כתבים ופרשנים צלו את החרדים על הגריל התקשורתי, גלעד שלמור עשה משהו שונה וחריג; הוא אסף כמה חפצים אישיים לתוך מזוודה וירד לבני ברק. הוא התגורר כמה ימים במשפחה חרדית, התערה בסביבה, ותיעד את מה שראה ושמע. משם הוא חזר עם כתבה מרתקת ומקיפה, ובעיקר מאוזנת, על מה שהחרדים באמת חוו, התמודדו וסבלו תחת איום הקורונה.
בעקבות הכתבה ההיא היה פשוט לשכנע את מי שהיה צריך כדי לשתף פעולה עם גלעד שלמור לצורך צילומי הסדרה הנוכחית, והוא אכן הוכיח את עצמו גם בסדרה הזאת כמי שראוי לאמון הזה.
וכאן המקום לפנות לכל מי שבאמת מעוניין להכיר את החרדים: תהיו גלעד שלמור! אל תסתפקו בידיעות מעורפלות, כותרות וסיסמאות. היכרות אמיתית נעשית רק כאשר יורדים לשטח, נחשפים למראות, לאנשים ולקולות - כאשר פוגשים את החרדים בגובה העיניים ללא מסכים ומחיצות ונחשפים מקרוב לאורח חייהם. כאשר תעשו זאת, תגלו ללא ספק דברים חדשים ומרתקים על העולם חרדי.
>>> יהודה אייזיקוביץ הוא מנהל מרכז מידע חרדי