בפסק דין בהיר וחד, פורמלי בעיקרו קבעו אתמול (ראשון) שלושת חברי הרכב בג"ץ (בראשות השופטת וילנר ובהשתתפות השופטים גרוסקופף ושטיין) כי על שר המשפטים יריב לוין להפעיל את סמכותו, לכנס את הוועדה לבחירת שופטים ולהעלות להצבעה את מינויו של נשיא בית המשפט העליון. כמה פשוט. דבר שהיה צריך להיעשות כבר לפני שנה. מתברר שזו בעצם "חובתו" של השר על פי חוק ואת החוק יש לכבד. כה פשוט משום שאלה מושכלות יסוד: הממשלה והשרים כפופים לחוק (בדיוק כמונו, האזרחים). הממשלה והשרים לא יכולים לפעול בניגוד לחוק או בניגוד לפסיקה של בתי המשפט (בדיוק כמונו, האזרחים).
חשוב להדגיש זאת במיוחד לאור תגובתו רושפת האש של שר המשפטים לפסיקה: "צו שמנוגד לחוק מפורש...ניתן תוך ניגוד עניינים חמור...השתלטות כוחנית על הוועדה לבחירת שופטים ונטילת סמכויות השר בניגוד לחוק".
אלא שקריאת פסק הדין מלמדת כי דווקא שר המשפטים הוא זה המפר את החוק. השר הוא זה שהשתלט באופן כוחני על הוועדה וסירב למנות נשיא לעליון במשך שנה. השר הוא זה שמשנה את הכללים כי אינם מתאימים לו, ודווקא השר הוא זה שפועל ללא סמכות ומסכל את בחירת אחד מסמלי השלטון של מדינת ישראל. גם ניגוד עניינים, גם השתלטות וגם פעולה בניגוד לחוק. הכל נכון - אבל האש מופנית לכיוון ההפוך. השופטת וילנר כתבה, למשל:
"מדיניות השר, שלפיה בהכרח לא ייבחר נשיא בית המשפט העליון אם לא תושג הסכמה רחבה ביחס למינוי, משנה את כלל ההכרעה שקבע המחוקק בעניין זה, והשר אינו מוסמך לעשות כן"
עוד לפני פסק הדין, הנה תמצית קצרה של הפרקים הקודמים בסאגת מינוי נשיא לבית המשפט העליון: כבר כמעט שנה מתנהל בית המשפט העליון בלי נשיא בפועל. הבחירה בנשיא היא ברוב רגיל של חברי הוועדה לבחירת שופטים, ובניגוד לבחירת שופט חדש לעליון, שדורשת רוב של שבעה מתוך תשעה חברי ועדה. בחירת הנשיא בוצעה עד היום על פי עקרון הסניוריטי: בוחרים את השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון. היא נועדה להבטיח את אי-תלותם של השופטים, את יציבות בית המשפט ולמנוע פוליטיזציה של הליך המינוי.
אלא שיריב לוין סירב להעלות להצבעה את מינוי הנשיא משום שאין לו רוב בוועדה. בינתיים, מכהן כממלא מקום הנשיא מי שהיה המשנה לנשיאה אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן, שיפרוש בתחילת אוקטובר 2024. זה מצב חסר תקדים בתולדות בית המשפט העליון.
החוק בעניין די פשוט והשופטת וילנר ניתחה אותו ביסודיות במסגרת פסק הדין: סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט קובע כי "ראה שר המשפטים שיש למנות שופט, יודיע על כך ברשומות ויכנס את הוועדה".
העותרים טענו בעתירה כי אם השר לא מכנס את הוועדה למטרה זו הוא חורג מסמכותו ואף משתמש בה לרעה. היועצת המשפטית לממשלה כתבה בעמדתה כי השר חייב לכנס את הוועדה, אחרת המשמעות תהיה שמוענקת לו בפועל זכות "וטו" והוא יכול לסכל את עבודת הוועדה. שר המשפטים לוין, שקיבל ייצוג נפרד, טען בבג"ץ כי יש לו שיקול דעת כיו"ר הוועדה הן באשר לכינוס הוועדה, הן באשר לזהות המועמדים שיעלו להצבעה והן באשר לעיתוי ההצבעה.
גם אם המטרה ראויה - לא כל האמצעים כשרים
בית המשפט בחן בכובד ראש את סמכותו של שר המשפטים ודווקא הסכים עימו שסמכותו היא רחבה. השופטים כותבים כי יש שיקולים רבים שהוא רשאי לשקול לפני החלטתו לכנס את הוועדה על מנת לבחור נשיא לעליון או שופטים לעליון. הם כותבים כי שאיפתו של לוין שהמינוי ייעשה בהסכמה רחבה היא בהחלט ראויה.
השופט שטיין, למשל, כתב כי השר מייצג את הציבור בכללותו בהליכי בחירת שופטים ועל כן רשאי לשקול שיקולים "מגוונים", כגון שיקולים ערכיים-אידיאולוגיים בצד שיקולים מקצועיים: "כל זאת, כמובן, כאשר לנגד עיניו של השר, כנאמן הציבור, עומדת טובת הכלל ...השר רשאי להביא בחשבון את השאיפה למינוי שופטים בהסכמה רחבה – שיקול ציבורי, ערכי ואידיאולוגי מהמעלה הראשונה".
בית המשפט לא רק מפרש את שיקול הדעת של לוין בהרחבה. הוא גם מכבד אותו (בניגוד מוחלט לתגובתו של השר על פסק הדין):
"כיבדנו את שיקול דעתו של השר ביחס להפעלת סמכותו לפי סעיף7(א) לחוק, ובתוך כך עיכבנו את מתן ההכרעה בתיק זה לתקופה משמעותית, על מנת לאפשר לו למצות את המאמצים להגשים את חזונו המבורך להביא למינוי נשיא ושופטים לבית המשפט העליון על בסיס הסכמה רחבה...ואולם, חרף חלוף הזמן ואי הגעה להסכמה, השר חזר והדגיש...כי מדיניותו הייתה ונותרה כי אין למנות נשיא לבית המשפט העליון כל עוד לא מושגת הסכמה רחבה בוועדה ביחס למינוי נשיא".
ובכן, שר המשפטים שינה את כללי המשחק תוך כדי המשחק. נשמע מוכר? הוא החליט שאם אין הסכמה - אין נשיא, ועל אף המהלך ה"כוחני", גילה בית המשפט סבלנות רבה מאוד. שנה, שהייתה הכול חוץ מתמימה.
למה החליטו השופטים להתערב אם יש בכל זאת שיקול דעת רחב כל כך לשר? בגלל הזמן. בגלל שכלו כל הקיצין. בגלל שנדמה שהשופטים הבינו שהשר לא יכנס את הוועדה אם המועמד שלו לא ייבחר, וזה כבר בניגוד לחוק. בית המשפט קובע שהשר נתן משקל בלעדי לשיקול של ההסכמה, בלי להתייחס לצורך ולחשיבות של מינוי נשיא לבית המשפט העליון, לעובדה שהנשיא עומד בראש המערכת, שהוא מנהיג המערכת המשפטית, המייצג שלה והדובר שלה, הוא אמון על עצמאות המערכת ואחראי לתפקודה התקין. כל אלה הם שיקולים המחייבים בחירה של נשיא, ואם לא עושים זאת שנה - זה פשוט לא יעלה על הדעת.
"כפי שלא יעלה על הדעת כי יו"ר הכנסת יימנע במשך זמן בלתי מוגבל מביצוע תפקידו...ולא יכנס את הכנסת לצורך בחירת נשיא המדינה, רק בשל שאיפה...כי נשיא המדינה ייבחר בהסכמה רחבה .. וכפי שלא יעלה על הדעת כי נשיא המדינה יימנע, במשך זמן בלתי מוגבל, מביצוע תפקידו לפי חוק, ולא יטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת, רק בשל שאיפה... כי הממשלה תזכה לתמיכה רחבה".
קרי, גם אם המטרה היא ראויה, לא כל האמצעים להשיגה הם כשרים.
לא אינטרס פרטי
ומילה אחרונה על ה"ספין" על פיו "הם"- השופטים, "בניגוד עניינים", כי זה דיון במינוי שופטים ובשאלת הנשיא העתידי של בית המשפט "שלהם". לעניין זה כותבת השופטת וילנר:
"האינטרס שבמינוי נשיא בית המשפט העליון, אשר משמש כאמור גם כראש הרשות השופטת, אינו אינטרס פרטי של בית משפט זה, של שופטיו או של מי מהם, אלא אינטרס של הציבור כולו... מינוי נשיא בית המשפט העליון חיוני לתפקודן התקין של הרשות השופטת ושל מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל; ותפקודן התקין של מערכות אלו הוא אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה".
בימים אלה, אולי היה מוטב שלא לטעון את טענת "ניגוד העניינים". בימים אלה, שר המשפטים, שר האוצר והשר לביטחון לאומי פועלים בניגוד לחוות דעות המחייבות של היועמ"שית בשורת נושאים. בימים אלה נקבע כי יש מניעה משפטית לכך שראש הממשלה יבחר את נציב שירות המדינה, ובכל זאת מתקבלת החלטת ממשלה הפוכה. כל אלה מצטברים לכדי סיכול ממוקד וכוחני של שלטון החוק. אולי במקום להשתלח שוב במערכת המשפט, מוטב היה לכבד את פסק הדין של הערכאה השיפוטית העליונה במדינה ולסלול את הדרך למינוי תקין של הדמות שתעמוד בראשה?
כך או כך, דרכו של הנשיא הבא תהא רצופת אתגרים יוצאי דופן במורכבותם. הגיעה השעה שעשן לבן ייצא מחדר הוועדה ותחל כהונתו, לקראת תקופה שתכריע במידה רבה את גורלם של שלטון החוק ושל הדמוקרטיה בישראל.
>>> פרופ' סוזי נבות היא מומחית למשפט חוקתי וסגנית הנשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה