כבר חמישה ימים יושבים אזרחי ישראל ומחכים לראות אם תפרוץ מלחמה בזמן המלחמה. השמיים נסגרים, החטופים לא חוזרים, אבל מסבירים לנו שהכבוד חזר בזכות החיסולים. נתניהו מצא סיבה לדבר אל העם, עכשיו כשיש הצלחה להתגאות בה, שר הביטחון סימן איקס על לוח התמונות במשרד ונטלי דדון יצאה לחלק בקלאוות לנהגים.
ואנחנו, בעורף, שנאמר לנו שהוא חזק, שהוא יצליח להסתדר כי בכל זאת הכבוד שלנו חזר, צריכים לנשום עמוק כי אין הוראות חדשות של פיקוד העורף. בינתיים, בקבוקי המים אוזלים בסופרים, אנשים מסתגרים בבתים, ומשפחות החטופים לא יכולות לצעוק בכיכר בגלל "אי הוודאות לגבי המצב הביטחוני".
באולפן שישי הסביר דדי שמחי למשתתפי הפאנל שישראל לא צריכה להיות חלשה, ולשבת ולהמתין למלחמה, אלא לצאת למתקפת מנע. סימה שיין, בכירה לשעבר במוסד, שאלה אותו - מתקפת מנע איפה? קודם איראן? לבנון? חות'ים? סוריה?
ככה נראה שיכרון כוח. חברה שבטוחה שהיא כל יכולה. האמת, אולי היא יודעת שהיא לא כל יכולה, אבל יש בה מי שרוצה להוכיח לעולם שאותו "לא ישפילו", שהכבוד שלו שוקם.
ובזמן שמתרגשים אצלנו לצאת למלחמה בכל החזיתות ולאיים שבעל הבית השתגע, כאן בישראל מתקיימת כבר מלחמה בכל החזיתות, עם בעלי בית משוגעים: יריב לוין מודיע שהוא ממשיך להילחם בדמוקרטיה, שרים אחרים במלחמה נגד התקשורת, יש שר שעובד קשה על חיסולה של משטרה, כמה חברי כנסת שעובדים במלחמה נגד החוק, וראש ממשלה אחד שלוקח אותנו בעיניים פקוחות ואנגלית מצוחצחת למלחמה בכל החזיתות. בעולם אולי, בישראל בטוח.
ומה עם העורף? כמה חזק הוא יכול להיות? הוא מסוגל לשרוד מלחמה בכל החזיתות, מבית ומחוץ?
בינתיים, מי שבאמת מחזירים קצת את הכבוד למדינה הם הספורטאים שלנו, שמזכירים לנו איך נראית נחישות, מקצוענות, ירידה לפרטים - וכמה ענווה וצניעות הם המתכון לניצחון.