כמעט שנה חלפה מאז 7 באוקטובר, ומעבר לכל הכשלים והמחדלים בצמרת הביטחונית והמדינית, גם הדרך להגשמת מטרות המלחמה זקוקה לעיון מחדש – וכן, גם לביקורת בדיעבד. רק כך נשתפר. אין מה לפחד מזה, ולא צריך לחשוש להיות מואשמים ב"חוסר פטריוטיות" מכיוונם של ליצנים שהם להקת מעודדות של שלטון שכשל וממשיך להיכשל, גם כשהעגלה תקועה. בדקות הקרובות אנסה להציג כאן כמה כשלים בסיסיים, שאת חלקם כבר אי אפשר לתקן. לפחות אחד מהם עוד ניתן לשינוי, אבל יידרשו לכך אומץ ומנהיגות ועמידה בלחצים תוך-מערכתיים ופוליטיים.
הכשל המהותי הראשון במעלה שצריך להעלות על הדף הוא החתירה לעסקת חטופים בשלבים. המתכונת המדורגת הזאת, שהחל מהחודשים הראשונים למלחמה נדחפה למרכז הבמה בידי כל הנושאים ונותנים וכן בידי הדרג המדיני, היא תוצר נטו של שיקולים שאינם לטובת העניין. נזכיר: במתווה שמתגבש מול חמאס כבר כמה חודשים נחלקת העסקה לשלושה שלבים.
בשלב הראשון ישוחררו החטופים המוגדרים "הומניטריים": ילדים, נשים, חיילות, פצועים וזקנים. בתחילה דיברה ישראל על כ-40 חטופים, ולפיכך הסכימה ל-42 ימי הפוגה. מאז ירדו מאוד המספרים, וגם בתרחיש המקסימלי לא יחזרו יותר מ-30 חטופים בשלב הראשון. חמאס, אגב, טען בשלב מסוים שיש לו לא יותר מ-12 חטופים בקטגוריה. בעקבות הלחצים וההתעקשות של ישראל "שיפר" ארגון הטרור את הצעתו, וכיום השיח דרך המתווכות עומד על 23 לפחות. בשלב השני ישוחררו הגברים והחיילים ובשלב השלישי ישוחררו הגופות. ישראל, בתמורה, תבצע נסיגה הדרגתית לאורך השלבים, עד לנסיגה מוחלטת בשלב השלישי של העסקה והפסקת אש כללית, קרי סיום המלחמה באופן כולל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אלא שעסקה כזו נשקלה לזמן קצר בלבד. מהר מאוד חלחלה ההבחנה שאין לה היתכנות בגזרה הפוליטית. עסקה בשלבים יכולה לאפשר חזרה ללחימה אחרי השלב הראשון, הגם שיישארו חטופים בעזה, בעוד עסקה כוללת – קבלת כל החטופים לידי ישראל – תחייב הפסקת מלחמה כוללת. ישראל, באקלים של 7 באוקטובר, לא הייתה מסוגלת – ציבורית ופוליטית – לחתור לעסקה שכזאת. אולי בצדק. כיום, אחרי 11 חודשי לחימה, יש לחשוב על ההצעה הזו ברצינות – ולבדוק את היתכנותה מחדש. היא תאפשר לקבל את כל חטופינו בחזרה, גם במחיר של סיום המלחמה ומתוך הבנה בוגרת שלחימה בטרור תימשך שנים.
האם למישהו בקרב מקבלי ההחלטות יש האומץ לומר זאת לציבור? התשובה, למרבה הצער, שלילית. אפשר, בלי טיפה של ציניות, להבין אותם. בעולם נטול רגשות זו הייתה האופציה הכי נכונה, אבל אחרי מופע רצחני דאעשי של חמאס ואחרי ההקרבה הקשה בשדה הקרב של חיילינו, יהיה קשה מאוד לתווך זאת לקהל הישראלי החבוט והתאב – ובצדק – להישג שימחה את ההשפלה. גם הקונסטלציה הפוליטית (אולי בעיקר היא) מונעת את החשיבה המחודשת, שהרי התקדמות למתווה כולל – שיביא לידי הפסקת המלחמה – תביא גם לידי הפסקת כהונתה של הממשלה הזו, קרי לפרישה של השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר ממנה. אם יש משהו שברור להם – ולכולם: על 64 המנדטים שלו ישמור בנימין נתניהו בקנאות רבה.
כדי להגיע לעסקה כזו (ואגב, גם לעסקה חלקית) צריכה ישראל – כך טוענים חלק מהמומחים – לשנות את הדיסציפלינה שלה בצפון הרצועה. השבוע, לראשונה אחרי זמן רב, ראינו קולות ראשונים שמדברים על כך בפומבי: צה"ל צריך לדחוק באוכלוסייה העזתית שנשארה בצפון הרצועה לרדת דרומה, דרך פרוזדורים הומניטריים. מי שיישארו בצפון הם "לוחמים בלתי חוקיים", קרי מחבלים שישראל תוכל לנהוג בהם כפי שנוהגים במחבלים, כלומר להילחם מלחמת חורמה עד שיחוסלו או ייכנעו.
במילים אחרות, ישראל צריכה לעשות את מה שעשתה בתחילת המלחמה – ולא השלימה. להפוך את צפון הרצועה, שם משקם ארגון הטרור העזתי את יכולותיו השלטוניות והצבאיות (על פי פרסום של אלמוג בוקר השבוע, חמאס טיפח שם מחדש 3,000 מחבלים) – לשטח לחימה. כל מי שמדרום למסדרון נצרים יהיה "מוגן הומניטרית". הפעולה הזו תאיץ עסקת חטופים. מדוע? כיוון שאחת ההתעקשויות של יחיא סינוואר היא החזרה של תושבים לצפון הרצועה.
למה סינוואר רוצה כל כך את החזרה הזו צפונה? ואם הוא רוצה את החזרה צפונה, למה שצה"ל לא יעשה הפוך – ויוריד את התושבים דרומה כדי להגן עליהם? זו דוגמה נוספת לשינוי מחשבה שלא מקבל מספיק ביטוי. אחד המובילים שלה הוא אייל עופר, מומחה לכלכלת חמאס, שחשיבתו מחוץ לקופסה תמיד מפרה ומאירה פינות קונספציה חשוכות.
אלא שבינתיים, במקום עיון מחודש וכן במטרות המלחמה, כולנו ממשיכים לקבל במנות גדושות את "קשקושי פילדלפי". בל נטעה: ציר פילדלפי חשוב מאין כמותו וגם אם אפשר לכבוש אותו בקלות, נתניהו צודק שיהיו לחצים אדירים שלא לעשות זאת – בטח בתפר העדין במעבר בין השלב הראשון לשני, שהאמריקנים ירצו למתוח עד כמה שאפשר. אבל כיוון שהוא היחיד שיודע לעמוד בלחצים, הטענה מתייתרת: הרי מי כמותו יודע להדוף את מסכת הלחצים של הנשיא האמריקני הדמוקרטי, ועוד בשלהי כהונתו?
כשהקשב נוטה לפילדלפי קל לשכוח את המצב האסטרטגי האמיתי של ישראל בימים אלה. איראן דוהרת לפצצה גרעינית (מי היה מאמין שהקו האדום ששרטט נתניהו באו"ם נחצה) ולופתת את ישראל בזרועותיהן של שלוחיה בלבנון, בסוריה, בעיראק ובתימן. ולא רק שם: האירועים האחרונים ביהודה ושומרון מתפוצצים, תרתי משמע, ככל שהדקות נוקפות.
ולכן, עם כל הכבוד לאילוצים הפוליטיים של נתניהו, הגיע הזמן לקבל ממנו תמונה אסטרטגית אמיתית, ולא לוח עם מפה מניפולטיבית (אם כי נאמר את המובן מאליו: לחברי הכנסת בני גנץ ולגדי איזנקוט יש הרבה מה ללמוד על רטוריקה ושכנוע ממנו). לאן אסטרטגיית פילדלפי לוקחת את ישראל? מה המשמעות שלה בנוגע לחטופים שנמקים בשבי וזמנם אוזל? מה המשמעות שלה בנוגע לחזרת תושבי הצפון לבתיהם, שראש הממשלה נמנע מלראות בכך צורך שדורש איזשהו דיוק או הערכה של תאריך? איך זה ממשיך את שאיפותיו של סינוואר להדליק את המזרח התיכון – ולהבעיר את חזית יהודה ושומרון, שעד כה הייתה נשלטת באופן יחסי, בטח על רקע ההסתה ההמונית של חמאס, שלא פסקה לרגע ברשתות החברתיות?
לאן אתה צועד, אדוני ראש הממשלה? ואיך 13.8 הקילומטרים של ציר פילדלפי מובילים מעתה ואילך את כל החלטות חיינו? נקווה שלך, לכל הפחות, יש תשובות.
