הברק הכה הלילה פעמיים כמעט באותו מקום: שתי הבירות של החברות הבכירות בציר הרשע הפכו לזירות חיסולים מהדהדים. בתוך 6 שעות ישראל הוכיחה יכולות מודיעיניות ומבצעיות שאין שני להן בעולם - מחסלת (לפי דיווחים זרים במקרה של הנייה) שני בכירים ביותר בפרויקט התמנון האיראני וחשוב מכל: שולחות מסר לאיראן ולשלוחותיה שבמלחמה כמו במלחמה - לגיאוגרפיה כמעט ואין משמעות ואין מקום אחד על פני כדור הארץ שמישהו מאויביה חסין.
17 שנה לאחר ניסיון החיסול הכושל של ראש הלשכה המדינית של חמאס דאז, חאלד משעל, וישראל הפעם מצליחה לחסל את מנהיג חמאס, מס' 1 בארגון. הטבח במג'דל שמס מסיר את העכבות מבחינת ישראל ומכשיר את הלגיטימציה לנקמה במקום שנחשב עד כה לטאבו. זה לא שלפי דיווחים זרים, ישראל לא חיסלה עד היום באיראן, אבל טביעת האצבע תמיד הייתה חלשה, כמעט לא מורגשת, משאירה מרחב עמימות, ואילו הפעם זה רועש, גדול, והיעד הוא כמעט בכיר אויביה של ישראל בזירה הפלסטינית. יש מדינה אחת בלבד בעולם שרוצה, יכולה ומעזה להוציא אל הפועל חיסול שכזה בלב המאפליה.
האיש הזה שנחשב אורח מחוזר בביירות, כמו בטהראן, הוביל את ההתקרבות המחודשת בשנים האחרונות לאיראן וחיזבאללה והפך את חאלד משעל, שנחשב למוביל הציר המתון היותר, הפרו קטארי, ללא רלוונטי
המסר הראשון והמשמעותי ביותר הוא לאיראן. ישראל יכולה לעשות בטהראן כבשלה. היא יודעת על תנועת אנשים בבירה האיראנית, היא יכולה להוציא לפועל חיסול של כל אדם. במקרה הזה אגב, סמלי לגמרי, זה קורה שעות לאחר שהנייה נכח בטקס ההשבעה של נשיא איראן החדש פזשכיאן בפרלמנט האיראני.
אלא שלחיסול הזה של הנייה יש משמעות מיוחדת: בתוך הלשכה המדינית של חמאס הנייה נחשב למוביל האגף הניצי, הפרו איראני. האיש הזה שנחשב אורח מחוזר בביירות, כמו בטהראן, הוביל את ההתקרבות המחודשת בשנים האחרונות לאיראן וחיזבאללה והפך את חאלד משעל, שנחשב למוביל הציר המתון היותר, הפרו קטארי, ללא רלוונטי. בתוך כמה חודשים ישראל מחסלת את השניים בחמאס שהובילו את ההתקרבות לציר הרשע: בפעם הקודמת זה היה סאלח עארורי, סגנו של הנייה, שחוסל בביירות וכעת הסמל הגדול של חמאס.
שאלה שנשאלת כעת בכל בית בישראל היא כיצד החיסול הזה ישפיע על המשא ומתן לעסקת החטופים. מאז ומעולם היו בכירי חמאס בין כוונות ישראליות, ורבים מהם חוסלו, החל מהמייסד אחמד יאסין, דרך רנתיסי ועד לצמרת הארגון בעזה. למרבה הצער ניסיון העבר מלמד שלמעט מקרה אחד בראשית שנות ה-2000, חמאס בדרך כלל לא הפגינה גמישות בעקבות חיסול בכיריה. במקרה של היום ראוי לזכור שמי שמחזיק בחטופים ומי שמגדיר את גבולות הגזרה של המשא ומתן הם בכירי הזרוע הצבאית של חמאס בעזה בראשות יחיא סינוואר. ובכל זאת, בתוך כמה שבועות חמאס מאבדת שני סמלים מרכזיים בארגון, מוחמד דף וכעת איסמאעיל הנייה. ייתכן שלידיים הישראליות המתהדקות מעל צווארם של בכירי הארגון עשויה להיות השפעה על עמדתו במשא ומתן. ראוי להמתין ולראות.
ויש בחיסול הזה עוד ממד, חשוב בעצמו. נקמה. נקמה על טבח ה-7 באוקטובר. איש, כל איש, שהיה מעורב בטבח הזה, גם אם בעקיפין (ההבנה היא שהנייה כלל לא ידע על התזמון וספק אם גם היה מודע לפרטים) אל לו להינקות. מי שהפך להיות סמל ההקרבה בחמאס, אחרי שאיבד ילדים, נכדים וקרובי משפחה רבים בתקיפות בעזה - הופך בעצמו להיות מטרה ויעד לחיסול.