מיד עם סיום נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקונגרס, נשלפו התגובות. חלקן, כאילו נוסחו מראש. כל אחד והאג'נדה שלו.
ראש האופוזיציה יאיר לפיד הודיע: "נתניהו דיבר שעה מבלי להגיד: תהיה עסקה. הוא קליפה ריקה. סחטן של מחיאות כפיים". נשיא המדינה מיהר לצייץ מהטריבונה במשחק הכדורגל בצרפת: "אני מברך את נתניהו על נאום חשוב. עלינו לעמוד יחד מול הטרור". אהוד ברק, מגדולי "אוהבי" נתניהו, מצא דווקא את הבמה ב-CNN כדי להגיד שזה "פייק נאום". לקונסול לשעבר אלון פינקס, משום מה, היה חשוב לומר לעם האמריקני שזה היה "נאום מניפולטיבי, עמוס קלישאות ואי-דיוקים".
גם אני, טרום הנאום, "הכינותי מראש". תכננתי לכתוב שמי שנואם בשעה 14:00 בצוהריים יקבל מינימום רייטינג. זה בזבוז זמן. העם האמריקני בכלל מחכה לנאום שאחרי, ל"נאום החזרה" של הנשיא ביידן מהמחלה או לנאום הבכורה של סגנית הנשיא כמועמדת לנשיאות. אם נאומו של נתניהו ב-2015 הניב לו רייטינג של כארבעה מיליון צופים אמריקנים, כך תכננתי לכתוב, די היה בשני ראיונות בוקר בטלוויזיה המקומית כדי להכפיל את אותם מספרים. בתשע השנים שחלפו מאותו נאום בקונגרס, צפו בו ביוטיוב כשמונה מיליון בני אדם. גם זה, לטעמי, לא כזה ביג דיל. נועה קירל, בסטורי אחד באינסטגרם ובטיקטוק, עוברת את השני מיליון צפיות. אצל גל גדות מדובר בלמעלה ממאה מיליון!
היום (חמישי), אחרי שראיתי את הנאום, אני דווקא מצטער שלא צפו בו יותר. גם כשזיפזפתי וראיתי את ראש ממשלתנו ב-France24, ב-METV, ב-SKY NEWS, ב-BBC ואפילו ב-Al Jazeera - התרגשתי והצטערתי. הצטערתי שלא כל העולם שמע את הטיעונים הכל כך צודקים שהובאו בנאום של נתניהו. חבל שלא כולם שמעו עד כמה המלחמה שלנו צודקת, הצבא הומני והלוחמים שלנו הם הכי גיבורים שיש. חבל גם שעשרות מחוקקים דמוקרטים החרימו את הנאום (אכן התדרדרנו - בפעם הקודמת עמדנו "רק" על 40 מחרימים). הכי חבל גם שקמלה האריס, שאמורה הייתה לנהל את הישיבה בסנאט, "הבריזה" לטובת 6,000 נשים באירוע בחירות. היא פספסה משהו מאוד רלוונטי: סגנית הנשיא שדרשה הפסקת אש ולא פסלה אפשרות של הטלת סנקציות נגד ישראל אם ניכנס לרפיח, הייתה צריכה לשמוע איך זה נגמר. אסון הומניטרי לא היה שם.
כישראלי, התמלאתי גאווה בכל פעם שחברי הקונגרס קמו על רגליהם. אחרי תריסר פעמים, גם אני כבר התעייפתי והפסקתי לספור. נמלאתי גאווה שכראש הממשלה הצביע על הלוחמים הגיבורים שלנו, הזלתי דמעה כשדיבר על הפצועים והנופלים, כמו רס"ן משה לייטר ז"ל שאביו יחיאל היה באולם וממש בכיתי כשהקונגרס הריע ממושכות לנועה ארגמני. הנה, העולם עכשיו יודע מאיזה חומר, אנחנו הישראלים, עשויים.
הארגומנטים שהציג נתניהו היו מצוינים. על אלה שמקדשים את המוות מולנו, החפצים בחיים. מה באמת רוצה חמאס, ועד לאן הגיע התמנון האיראני. את מפגיני "מהים ועד הנהר" הוא כינה באנגלית משובחת "אידיוטים שימושיים" ובמבטא ממש סבבה. לדעתי, אין היום פוליטיקאי ישראלי שיכול לדבר כך בגבעת הקפיטול. נתניהו הודה לביידן שוב ושוב, אף שאולי בתוך תוכו היה מעדיף להודות לו הרבה פחות (רפיח, חימושים ועוד אכזבות). הוא כמובן שלא שכח להודות גם לטראמפ. איתו לא כדאי להסתבך: כי כשצובטים אותו, הוא מצטבט.
אבל עם כל הגאווה והנפיחות (גם העצמית - נתניהו עצר לצילום "מקרי" לצד הפסל של צ'רצ'יל, שזה עתה שבר את שיאו), השאלה האמיתית היא: מה ייצא מכל זה?
אז הרצתי לאחור ובדקתי: לפני תשע שנים, נתניהו בנאומו ביקש מהקונגרס להטיל סנקציות כלכליות על איראן כדי שזו לא תממן את חמאס, חיזבאללה והחות'ים. כן, עוד אז הוא הזכיר את החות'ים. ביקש, אבל זה לא יצא. ההפך. חטפנו מכול הארבעה ובמנה שלא הייתה כמותה. "אנחנו בפעם הראשונה בהיסטוריה יכולים להגן על עצמנו", אמר אז, אבל עכשיו עמד וביקש חימושים, ואמר תודה שנשלחו נושאות מטוסים. "עוד עשור איראן תהיה גרעינית", הזהיר והרגיז את הנשיא דאז ברק אובמה, ודרש: עדיף שלא תעשה איתם עסקה מאשר לעשות עסקה גרועה. נתניהו זיהה היטב, אבל עכשיו האיראנים מרחק כמה שבועות מפצצה.
ואי אפשר גם בלי קצת חזון. בנאומו הפעם, נתניהו מייחל לעזה מפורקת מנשקה ו"דה-רדיקאלית", כלשונו. כששמעתי את זה - התחזקתי. וכאחד שהתחזק, נראה שחזון הנביא יחזקאל, לפיו עצמותינו יקומו לתחייה, נראה ריאלי הרבה יותר.
הנאום של נתניהו התחיל בשלוש דקות איחור ונמשך בדיוק 54 דקות. אחרי מחיאות הכפיים, עברתי, באיחור קל, למשחק של נבחרת ישראל נגד מאלי באולימפיאדה. למרות שהובלנו, זה הסתיים בתיקו מאכזב. זהו, מהחזון למציאות: את ישראל מקללים ואילו איראן וסוריה, לפחות באולימפיאדה, הרבה יותר לגיטימיים.
אה, ועוד דבר. ב-2015 נתניהו הביא עימו את ניצול השואה אלי ויזל ואמר: Never again. ההמשך לצערנו ידוע. כעת הוא הבטיח ש"לא יהיה עוד שבעה באוקטובר". עכשיו אני רגוע.