מאחורי כל המהלך להפסקת אש זמנית בצפון, מטעם ישראל, נמצאים ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר רון דרמר. שניהם היו במגעים ישירים מול המתווכות. מצד אחד יש את הלחץ הגדול של ארצות הברית ושל צרפת, שמולן ללא ספק נצטרך את הלגיטימציה הבין-לאומית, אם וכאשר נצטרך להמשיך בלחימה באופן נרחב יותר ובצורה שעלולה לדרדר את האזור כולו. מצד שני, יש באירוע הזה גם חילופי האשמות בין מערכת הביטחון לבין ראש הממשלה, שבעצם מוביל את המהלך הזה בעוד מערכת הביטחון מרגישה שיש לה אפשרות להגיע להישגים נוספים.
נתניהו כבר אתמול (רביעי) נתן אור ירוק למהלכים המדיניים וגם לפרסום הדברים בכלי תקשורת שונים. מבחינתו, המהלך המדיני בצפון יהיה בעל משקל ונוכח בנאום באו"ם. המגעים להפסקת אש מאפשרים לנתניהו קרקע נוחה יותר לנאום באו"ם, זה מעניק לישראל הפסקת אש בתקופת החגים ויש גורמים פוליטיים שמעריכים שהפסקת אש כזו גם מאפשרת לראש הממשלה לעשות שינויים שהוא מבקש לבצע בכיסא שר הביטחון, כדי להתמודד גם עם הקושי של חוק הגיוס. בכל מקרה, ולמרות ההכחשות, ראש הממשלה נתניהו היה בסוד העניינים בכל העת, ונתן את ההסכמה שלו לפרסום היוזמה. ייתכן שכעת, בגלל התגובה הציבורית בארץ, הוא מחפש לקחת צעד לאחור - אך הוא לא יוכל לומר שלא היה מדובר במהלך מתואם.
בימים האחרונים, לשם שינוי, ראינו תפקוד נורמלי של מקבלי ההחלטות: דרג מדיני של ראש הממשלה והשר דרמר מייצרים אפיק מדיני, ושר הביטחון, יחד עם מערכת הביטחון, עושים את כל ההכנות כדי לאפשר את האפיק הצבאי. חזרה לעצם העניין. מבחינה מדינית, ישראל ללא ספק צריכה להיראות כמי שקשובה לבקשה של המעצמות שלא רוצות לראות הסלמה אזורית. זאת מכיוון, מצד אחד, שישראל תהיה חייבת את הגיבוי שלהם בהמשך. מצד שני, גם במנגנון הסיום לפי האמריקנים וצרפת, מדברים על יצירת מרחב לשיח דיפלומטי ולא בהכרח הסדר מלא. במקרה שלנו, ברור שסבב לחימה בצפון יסתיים בהסדר מדיני. בישראל אין כרגע כוונה או יכולת להכריע את חיזבאללה לחלוטין, או למוטט את מדינת לבנון. לכן, קווי ההסדר כבר שורטטו סביב המתווה שהשליח האמריקני עמוס הוכשטיין הניח על השולחן, ואלו אמורים לתת מענה לצורך בחזרה של תושבי הצפון לביתם.
צריך לזכור גם היום שאין ביטחון מוחלט, אבל הסדר כזה אמור לייצר מציאות אחרת לגמרי ממה שתושבי הצפון חוו קודם לכן: גם עם נוכחות מוגברת של חיילים ישראלים, גם דחיקת חיזבאללה מהגבול וגם יצירת מנגנון לאכיפת ההסדר המדיני. השאלות הגדולות הן אם אפשר יהיה לנתק בין החזית הצפונית לחזית בדרום, ואם חיזבאללה ינסה לכפות על סינוואר הגעה לעסקה כדי לסיים את האירועים בצפון. בכל מקרה, מהלך קרקעי זה נושא שיישקל, אבל גם בצמרת מערכת הביטחון וגם בדרג המדיני מבינים שזה מהלך עם מחיר מאוד כבד. לכן, בישראל ינסו קודם להגיע להסדר מדיני, כדי לא לשלם את מחיר המלחמה הכוללת לחינם. הרציונל מאחורי היוזמה הוא כזה: ישראל מקבלת את ניתוק הקשר בין הצפון לדרום ואפשרות, אולי, להגיע להסדרה לפני שחווים את כל המחירים הכבדים שיובילו בסופו של דבר לאותה נקודה.
צריך לזכור דבר אחד: עמדת מערכת הביטחון וגם העמדה הרשמית של ישראל הייתה לאורך כל השנה הזו שאם אפשר יהיה לנתק בין הצפון לדרום ויהיה הסכם – אז בישראל יעדיפו להגיע להסכם ולא לפתוח במערכה. עכשיו אנחנו מגיעים לנקודה הזו בדיוק אחרי שחיזבאללה ספג מהלומות קשות, שלא בהכרח כולן היו מתוכננות
כשהוסיפו את המטרה של השבת תושבי הצפון בבטחה לבתיהם לפני כשבוע, נוסף שם עוד משפט – בניסיון להימנע ממלחמה כוללת ומערכה אזורית. המהלך המדיני הזה הוא מהלך שאמור להתכתב עם מטרות המלחמה.
המסר האמריקני דחק בישראל להסכים למתווה. מבחינתם, אם חיזבאללה יסכים אז ישראל השיגה את הניתוק בין הזירות. אם חיזבאללה לא יסכים, הם אמרו לישראל, יהיה להם הרבה יותר קל לתת את הגב לקראת ההסלמה. האמריקנים שמעו מנתניהו שהוא מוכן ללכת על זה. הפרסומים אתמול היו על דעת נתניהו. אמורה הייתה להיות "רגל מסיימת" בנאום של נתניהו באו"ם שבו יכריז על מעבר שלב בלחימה בעזה. מה שקרה בסופו של דבר, בעצם, שנתניהו נלחץ מהעליהום הפוליטי והכעס הגדול במחנה שלו.