27 בספטמבר 2024 יירשם בספרי ההיסטוריה בתור אחד מהימים המרשימים במורשתה הצבאית של מדינת ישראל, ואולי אף בהיסטוריה של המזרח התיכון כולו. זמן קצר לאחר נאום ראש ממשלת ישראל על הבימה החשובה ביותר בעולם, חוסל אחד מהארכי-טרוריסטים הגדולים של זמננו, במבצע מרהיב של צה"ל וכוחות הביטחון. שנים של נאומי ראווה ואיומי "בעדה בעדה חיפה", חטפו אתמול (שישי) התרסקות מפוארת. כל זאת בניצוחו של הרמטכ"ל, שר הביטחון, וכן - גם ראש הממשלה.
אפשר רק לדמיין את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של ההחלטה הזו, ניהול מערכת סיכונים ברמה הגבוהה ביותר, ובסוף, החלטה אחת - אמיצה ונועזת. צה"ל אומנם הביא את ההזדמנות, אבל ראש הממשלה היה צריך "ללחוץ על הכפתור", ובניגוד להיסוסי העבר, הפעם - הוא לחץ.
"סדר חדש", כך נקרא המבצע המכונן, וקשה שלא לחבר אותו ל"נאום הקללה והברכה" של נתניהו באו"ם שקדם לו. בנאומו, הציג ראש הממשלה שתי מפות: ביד אחד אחז ב"מפת הקללה והטרור", שמראה את הציר האיראני על שלוחותיו, את התפשטותו במזרח התיכון ואת מידת האיום שלו על היציבות האזורית. בידו השנייה - "מפת הברכה והשלום", אותה מפה שהציג בדיוק לפני שנה באותה במה בדיוק, המראה כיצד המזרח התיכון ישתנה אחרי הסכם הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. "שלום יהפוך את המזרח התיכון לגן עדן", אמר. "הבחירה היא בין הקללה של התוקפנות האיראנית, לבין הברכה של ההשלמה בין יהודים לערבים". שתי המפות שהציג ראש הממשלה מזקקות היטב את שילוב המאמצים הנדרשים ל"סדר החדש": מיגור ה"קללה" לצד בניית ה"ברכה". כל מאמץ בנפרד לא יניב תוצאות, רק השילוב העוצמתי ביניהם. נתניהו עובד כבר 11 חודשים במיגור "הקללה", בבניית ה"ברכה" לא ניכרת התקדמות, ואולי אף רגרסיה. כיצד הוא מתכנן לתרגם את המפה האופטימית שהציג, כבר שנה שנייה ברצף, למציאות של חיינו?
נתניהו מאוד רוצה את הנורמליזציה. הוא רצה אותה לפני שבעה באוקטובר, הוא רוצה אותה עוד יותר מאז. בנאומו אתמול (שישי) היה ברור כי הוא מכיר בחשיבות המהלך עבור "הסדר החדש" אליו הוא שואף, ויודע כי היא המפתח לכינון אותה "ברית אברהם", קואליציית המדינות המתונות שתוביל את המזרח התיכון ליציבות. אך אל מול המפה האופטימית, בעודו מכריז נתניהו כי "ישראל קיבלה החלטה לקדם את הברכה, שותפות לשלום עם שכנותינו", נתניהו נתקל במקלחת מדינית קרה; אולם כמעט ריק, וכיסא אחד ריק במיוחד - זה של ערב הסעודית. אוזלת היד המדינית שמלווה אותו בשנה האחרונה (ואולי עוד הרבה לפני), זעקה אתמול מכיסאות האולם הריקים.
יכול להיות שנתניהו עדיין חושב שיוכל להביא את הנורמליזציה ואת הרחבת "ברית אברהם" בלי לשלם "מחיר" במטבע הפלסטיני. כך יוכל לאכול את העוגה הסעודית ולהשאיר את הקואליציה הפוליטית שלו, שלמה. אבל אם היה סיכוי כזה לפני שבעה באוקטובר, היום, אין, וזה לא עומד להשתנות. נתניהו אומנם מכיר בכך שהדרך ל"סדר החדש" עוברת בנורמליזציה עם הסעודים, אבל מתעלם לחלוטין מכך שהמפתח לעסקה הסעודית עובר דרך מתן אופק מדיני לפלסטינים. זאת המשוואה, איך שלא יהפוך אותה.
ההחלטה לצאת למבצע "חיצי הצפון" היתה נועזת. ההחלטה לחסל את נסראללה היתה נועזת עוד יותר. זו העת למנהיגות נועזת, ורק כזו. זו העת להמשיך להכות את הטרור בעוצמה צבאית. זו גם העת לבנות את העתיד, בעוצמה מדינית. למדינת ישראל יש את ההזדמנות ההיסטורית להביא לשינוי אסטרטגי עמוק במזרח התיכון שיבצר את ביטחונה לשנים קדימה. לנתניהו יש את הזדמנות חייו להיזכר בספרי ההיסטוריה לא רק בתור מי שהיה על ההגה בטבח הנורא, אלא כ"מר סדר חדש". הוא היה נועז מאוד בלחיצת הכפתור על "הסרת הקללה", האם יש לו את האומץ לעשות את מה שצריך כדי לממש גם את "הברכה"?