היום (שני), 8 ביולי, עשר שנים בדיוק לתחילתו הרשמית של מבצע "צוק איתן", הממושך ביותר מבין סבבי הלחימה של ישראל בעזה מההתנתקות ועד המלחמה הנוכחית. המספרים של "צוק איתן" – 51 ימי לחימה, 70 לוחמים ו-5 אזרחים שנפלו – מתגמדים ביחס לחרבות ברזל, כמובן; אבל בחינה מקרוב של האירועים שהובילו למבצע ההוא וההתנהלות במהלכו עשויה ללמד אותנו לא מעט על מה שמתרחש כאן בתשעת החודשים האחרונים. המשפט, שמי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה, נכון תמיד בישראל; לצערנו (ולא בפעם הראשונה), מי שלא למד מההיסטוריה כשאירעה בקנה מידה קטן, נידון שתתרגש עליו בקנה מידה גדול בהרבה עשור אחר כך.
למרות הוודאות הברורה של סבב אלים וממושך שיקרה במוקדם או במאוחר, מדינת ישראל וצה"ל הגיעו ל"צוק איתן" לא מוכנים לחלוטין. לא הייתה שום מדיניות ביחס לעזה, פרט לסטטוס-קוו והימנעות מקבלת החלטות. בדוח מבקר המדינה על תפקוד הקבינט ב"צוק איתן" נכתב שקבינט הממשלה ההיא התכנס בשנה וחצי שלפני המבצע בדיוק פעם אחת כדי לדון על מדיניות בעזה. אני מכיר את הדיון ההוא; לא היה בו דבר. וקבינט נתניהו אז היה זהב טהור לעומת זה של היום.
אשר למודיעין, הכול מהדהד באופן מצמרר את שבעה באוקטובר: ידיעה קונקרטית לפיה חמאס מתכנן פיגוע בגזרת כרם שלום תורגמה לכוננות ופריסת כוחות בגזרה זו בלבד, למרות שהיה ברור שיש לחמאס מספר גדול בהרבה של מנהרות חודרות. לא הייתה התחשבות ראויה במה שידענו שאיננו יודעים: מידע מודיעיני מדויק על כמות המנהרות שחצו לשטח ישראל ופתחי היציאה שלהן, כמו גם המצב הבעייתי של המידע על כוונות הצמרת הצבאית של חמאס וההנחיות ששיגרה לשטח. למרות ההתראה על מוכנות חמאס לפיגוע רבתי והשפעתו האפשרית של הלחץ שהופעל על חמאס בגדה, מיטב הכוחות של צה"ל, כולל חטיבות החי"ר שעמדו חודש מאוחר יותר בראש הכוחות שנכנסו לרצועה, היו פרוסים ברחבי יהודה ושומרון בחיפושים אחרי גלעד שער, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל.
גם שאר הצבא לא התכונן למשימה שהוטלה עליו בסופו של דבר. למרות שנתניהו הגדיר את המנהרות כ"איום אסטרטגי", לא היה לכך שום תרגום בשטח. בפועל, צה"ל נשלח למשימה פחות ממפוקפקת (פיצוץ של מנהרות שחזרו לאותו תוואי חודשים אחרי המבצע), בלי מודיעין ספציפי, אמצעי לחימה מתאימים (שחלקם נרכשו תוך כדי המבצע בשוק האזרחי), תורת לחימה (בכל הצבא לא היה אפילו דגם אחד של מנהרה בעזה לאימונים) ויחידות שהוכשרו למשימתן. בתוכנית שלו לא היה תחבולה, לוח זמנים ריאלי (שר הביטחון בוגי יעלון אמר ביציאה למהלך הקרקעי שזה ייקח 48 שעות, בפועל הוא ארך כ-17 יום) או מטרה אמיתית לשינוי המצב.
לא היה ברור קודם להסלמה מהי מטרת הלחימה ומהי תמונת הסיום המבוקשת. כמו היום, לא היה שום "יום שאחרי". המערכת נעה מהחלטה מבצעית מקומית אחת לאחרת, כשההבדל היחיד הוא שאז כל מה שישראל רצתה היה שהלחימה תסתיים - ישראל הסכימה פעם אחר פעם להפסקות אש, אמ"ן העריך שהאויב המוכה ייתלה בהסכמה ויפסיק גם הוא, ורק חמאס סירב פעם אחר פעם להבין את הרמז – והיום מה שראש הממשלה רוצה ומשיג הוא שתימשך.
אם כל זה נשמע לכם מוכר, זה מפני שעוד דבר, עמוק בהרבה, לא השתנה מאז: בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הבכיר בישראל לא מתקיים שיח של ממש, אלא חילופי דברים בתוך מרחב נוחות, שאף אחד מהצדדים אינו מאתגר אותו. חיצונית, זה נראה אחרת: לפני עשר שנים איש לא העלה בדעתו לתקוף את הרמטכ"ל בישיבות קבינט, לרמוז לתיאוריות קונספירציה מופרכות או לשאול אותו למה אהוד ברק מוזמן להרצאות בצבא. אבל זו רק קוסמטיקה; המצב הבעייתי באמת, שבו בשיח בין הדרגים אין באמת כוונה לבחון את המציאות ולהגיע להחלטות ראויות, אלא שכל אחד יוכל לשמור על זנבו, לא השתנה.
אז זה בא לידי ביטוי במצגת המפורסמת שצה"ל הכין והציג (והדרג המדיני הדליף), לפיה כיבוש עזה יעלה במאות הרוגים. היא אפשרה לנתניהו לא להיראות כמי שלא נותן לצבא לנצח, ולצה"ל לא לקבל פקודה שלא באמת רצה לבצע. הפעם המצב חמור בהרבה: נתניהו שואף, מטעמים של הישרדות פוליטית ואישית, להאריך את הלחימה כמה שאפשר; הצבא, שיודע כמה הזמן לא עובד לטובתנו וש"הניצחון המוחלט" הוא פיקציה, מאפשר לו למשוך את הזמן כי אחרת יגיע זמן החשבון על מחדלי 7 באוקטובר, ומפריח דרך דובריו בתקשורת אגדות על הצלחת הלחץ הצבאי.
עוד דבר שלא השתנה הוא הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על הניצחון, גם אם לא המוחלט. ב"צוק איתן" זה היה האפקט של ההפצצות הכבדות, הריסת בתים ("המגדלים של עזה") וכמובן חיסול בכירים. כל אלה היו אמורים להביא את חמאס לכרוע על ברכיו ולרצות בסיום הלחימה; בפועל, כאמור, חמאס סירב להצעה להפסקת אש כי משום מה סירב, עקשן שכמותו, להבין שניצחנו. כיום טוענים לא מעטים שב-2014 ניטעו אצל סינוואר (שעדיין לא היה מנהיג חמאס עזה כולו) ודף זרעי המחשבה שהובילה לשבעה באוקטובר.
וכמובן, היעדרו המוחלט של מעשה מדיני משלים, שישנה באמת את התמונה. ציפי לבני, שהייתה אז שרת המשפטים, מספרת היום שכל הרעיונות המונחים על השולחן למעורבות ערבית ובין-לאומית בהצבת חלופה לשלטון חמאס הונחו כבר אז, אבל נתניהו סירב. על מה שלא קורה היום אין טעם להרחיב את הדיבור.
הטורים של עפר שלח ב-N12:
- המחדלים יישארו כאן גם אחרי נתניהו
- התוכנית של גנץ וגלנט דומה מדי למקור
- אנשים ראויים, תהליך גרוע - מינויים בעייתיים: הכשל החוזר בבניית צה"ל
באפריל 2015 יצא ספרי "האומץ לנצח", שחלק ממנו הוקדש למה שלמדתי כחבר ועדת החוץ והביטחון מחקירת "צוק איתן". אמרתי אז בריאיון ל"הארץ" שהדבר החמור ביותר הוא "היעדר המהלך המדיני המשלים, שבלעדיו הפעולה הצבאית נשארת תמיד ללא הקשר והישגים של ממש. סירובו של נתניהו ליזום מהלך אזורי, שבמסגרתו היה האינטרס של ישראל בריסון חמאס ובפירוז עזה במקביל לשיקומה, יצר מצב שבו חזרנו להתחלה: שוב חמאס מתעצם, ושוב הוא חנוק על ידי ישראל ומצרים. אם לא יהיה שינוי, הסיבוב הבא הוא עניין של זמן, והוא יהיה קשה יותר מ"צוק איתן".
הסיפור הוא לא שהחזון הפסימי הזה התגשם במלואו באוקטובר 2023. הסיפור הוא שברור שלא למדנו דבר גם מאז.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי