נאומו של בני גנץ, והדרישה שהציב לראש הממשלה, פורשו באמצעי התקשורת בעיקר בהקשר הפוליטי של עתיד ממשלת החירום. לגבי עתיד זה אפשר רק להגיד שעוד נראה. אבל בהקשר ניהול המלחמה, אפשר להתייחס לדברים שאמר גנץ – המצטרפים לאמירות של שר הביטחון גלנט - כאל האלטרנטיבה הרעיונית למדיניות שמוליך נתניהו, ויהיו סיבותיו אשר יהיו. והאלטרנטיבה, איך נאמר, לא ממש שונה מהמקור.
מותר וצריך לדרוש "דיון אסטרטגי על מטרות המלחמה", אם כי ניתן לשאול איך מלחמה זו מנוהלת בקבינט המלחמה כבר שבעה חודשים בלי שדיון כזה התקיים. לאיזו תכלית נשלחו כוחות לקרב, מה הוא, בשפת הפקודה הצבאית שגלנט וגנץ למדו לפני עשרות שנים, ה"על מנת" שבלעדיו הפעולה הצבאית היא הרג והרס בלבד? אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
גנץ הציג את ה"על מנת" שלו בשישה סעיפים. הראשון הוא "להשיב הביתה את חטופינו". בלי להתייחס לידיעות ממקורות רבים לפיהם נתניהו פגע במכוון פעם אחר פעם בסיכויים לעסקה שכזו, צריך להזכיר את מה שגם גלנט וגנץ יודעים: לא תהיה עסקה להשבת החטופים בלי התחייבות ישראלית, בשפה כזו או אחרת, לסיום הלחימה בעזה במתכונתה הנוכחית. גם אז לא בטוח שיחיא סינוואר ייענה לעסקה, אבל בלעדיה זה לא יהיה. שום דבר בדבריהם של שר הביטחון וחבר קבינט המלחמה לא מרמז אפילו על נכונות להכרזה שכזו.
התנאי השני הוא למוטט את שלטון חמאס, לפרז את רצועת עזה ולהבטיח שליטה ביטחונית-ישראלית. הוא מתחבר לסעיף השלישי, שהוא הקמת "מנהלת אירופית–אמריקנית–ערבית-פלסטינית, שאינה חמאס ואינה עבאס". ועל זה אפשר רק לומר: הלוואי, רק שאין דבר כזה.
אפשר להתנגד לחזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה, מטעמים מעשיים – היא אינה מסוגלת לכך כיום – או עקרוניים, הנוגעים להתנהלותה, ההסתה שהיא מעודדת ומה לא. אי אפשר לומר שיש חלופה פלסטינית אחרת, ואי אפשר לומר שיש חלופה כזו המקובלת על מדינות ערב הרלוונטיות (סעודיה, מצרים, האמירויות, ירדן) או אפילו על ממשל ביידן, המדבר על "רשות מחודשת" אבל לא על שום אלטרנטיבה.
האמת, הידועה גם לגלנט וגנץ, היא שיש שתי אפשרויות: או מהלך שלם, הכולל נורמליזציה עם סעודיה והקמת שותפות בתמיכה אמריקנית, שכל מרכיב שלה ימלא את תפקידו במה שיקרה בעזה (תמיכה כספית, אימון כוחות, לגיטימציה להמשך הפעולה של צה"ל לשחיקת חמאס ומניעת טירפודה של אלטרנטיבה שלטונית), תוך שותפות סמלית בתחילה ואחר כך מעשית של הרשות; או גלישה, מכוונת או תוצאתית, לשליטה ישראלית בשטח על כל משמעויותיה הביטחוניות, המדיניות והכלכליות. אין בעזה שום פטנט של להיות גם עשיר וגם בריא.
הסעיף הרביעי בתוכנית גנץ הוא להשיב את תושבי הצפון לבתיהם ב-1 בספטמבר. זה בוודאי טוב יותר מה"למה למהר?" של ביבי באותו עניין, אבל גם פה אין ממש סרט כזה בלי סיום הלחימה בעזה. האירוניה המרה היא שלפי מקורות אמריקניים, קווי המתאר של הסדרה בצפון כבר ברורים, כשם שברור שחיזבאללה סופג לא מעט מהלומות בלחימה היומיומית, אבל ממשיך להחזיק את תושבי הצפון (ברדיוס מתרחב והולך) כבני ערובה לחוסר המדיניות של הממשלה. הלחימה בצפון תסתיים יום אחרי הלחימה בעזה במתכונתה הנוכחית, או שתידרדר – בכוונה או לא – לעימות נרחב, שיש אצלנו יותר ויותר קולות שקוראים לו, בלי לחקור עד הסוף איך ייראה ומה נשיג בו.
מותר וצריך לדרוש "דיון אסטרטגי על מטרות המלחמה", אם כי ניתן לשאול איך מלחמה זו מנוהלת בקבינט המלחמה כבר שבעה חודשים בלי שדיון כזה התקיים. לאיזו תכלית נשלחו כוחות לקרב?
גנץ קרא גם לקידום נורמליזציה עם סעודיה. זה בהחלט הפרס הגדול – לא רק פירות הנורמליזציה עם המדינה החשובה ביותר בעולם הערבי, אלא גם כינונו של ציר נגדי וחזק אל מול "ציר ההתנגדות" האיראני. אלא שכאמור, הוא לא יקום בלי מהלך שלם, הכולל גם התחייבות ישראלית לתהליך מדיני מול הרשות הפלסטינית וחזרתה לעזה. הסכנה המתגברת מדי יום היא שארצות הברית וסעודיה יגיעו להבנות על האינטרסים שלהן, מבלי לכלול את ישראל הסרבנית בתוכן. אנחנו נישאר לבד עם עזה, מול חיזבאללה וציר ההתנגדות, בלי החטופים.
על "מתווה השירות" שגנץ מציע לא שווה כרגע להרחיב את הדיבור. יש בו חורים למכביר, אבל ממילא הוא לא יקרה בממשלה הנוכחית, שלכאורה גנץ מתחייב להישאר בה אם תנאיו ימולאו.
גנץ וגלנט, בניגוד לנתניהו, אינם נגועים בניגוד אינטרסים עם המדינה שהם מובילים. הם פוליטיקאים, אבל לא אנשים שהישרדותם האישית במובן המיידי ביותר תלויה בהמשך כהונתה של הממשלה הנוכחית, ולפיכך אינם כבולים למדיניות שמכתיבים אלה שיכולים באמת להפיל אותה, סמוטריץ' ובן גביר.
אבל לא הם, ולא אף גורם בעל משקל במערכת הפוליטית או הביטחונית (וכדאי להזכיר, צה"ל דחף למלחמה בלבנון באוקטובר, והיה שותף מלא לאבסורד של "רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים" ולדרך ניהול המלחמה), אינם מציעים אלטרנטיבה מחשבתית אמיתית לדרכו של נתניהו. היחיד המציע אותה היום הוא נשיא ארצות הברית, וגם לזה יש תאריך תפוגה.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי