התביעה של טיקטוק וחברת האם הסינית שלה, ByteDance, נגד הממשל הפדרלי של ארצות הברית היא רק צעד נוסף בסדרה של צעדים שנוקטות החברות נגד הכוונה של אותו הממשל להצר את צעדיהן במדינה. התביעה מגיעה לאחר שהנשיא ג'ו ביידן חתם על חוק המותיר לחברת אם שתי אפשרויות מרכזיות - למכור את חברת הבת טיקטוק, או להפסיק את פעילותה בארצות הברית, שוק גדול ומשמעותי מאוד. בטיעוניהם לבית המשפט טענו החברות שהחוק מפר את התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, הכמעט קדוש לאזרחיה, המגן על חופש הביטוי. לטענתן, החוק לא רק מפר את זכויותיהן, אלא שהוא גם חוק פרסונלי שמגביל חברה אחת בלבד ושבכלל, ההפרדה בין החברות לא ישימה "מסחרית, טכנולוגית וחוקית".
יש ממש בטענותיהן של החברות מכיוון שהחוק אכן מתייחס רק לחברה אחת, אך האמת היא שמעולם לא עמדה ארצות הברית בפני מצב דומה, שבו חברה מסחרית מקדמת אג'נדות זרות, בחלקן נוגדות את הערכים עליהם מושתתת ארצות הברית ומסכנת את ביטחונה הלאומי. בעוד שכלל הרשתות החברתיות אוספות מידע אודות המשתמשים, אף אחת מהן לא מחויבת לפי החוק הסיני לחלוק עם רשויות המדינה, שלא ידועה בדמוקרטיה יתרה, את אותו המידע. יתרה מכך, בעוד שטענות להפרת הפרטיות נכונות לגבי כלל הרשתות החברתיות, הבעייתיות שרואה ארצות הברית בטיקטוק חורגת מהן לאחר שמחקרים הראו שטיקטוק אוספת מידע על עיתונאים אמריקנים ומידע ביומטרי של משתמשים.
הטענה המרכזית של החברות, שחופש הביטוי של 170 מיליון משתמשי טיקטוק אמריקנים יוגבל אם יאכף החוק, היא דווקא החלשה בין טענותיהן. מלבד העובדה שלרשות המשתמשים כמה פלטפורמות נוספות להבעת עמדותיהם, החוק לא מצווה על סגירת הרשת החברתית, אלא מאפשר את העברת הבעלות עליה לחברה שאינה מאיימת על הביטחון הלאומי האמריקני ובכך לשמר את חופש הביטוי בה. טענה זו קיבלה חשיפה משמעותית בקמפיין נרחב שהעלו החברות לפני ההצבעה על החוק בבית הנבחרים - המשתמשים האמריקנים שפתחו את היישומון נתקלו בהודעה מטעם החברות שבה נטען שהמחוקקים שלהם מנסים לגזול מהם את חופש הביטוי ועל כן עליהם להתקשר אליהם ולבקשם להצביע נגד החוק. להודעה, כמובן, לווה קישור ישיר לחיוג ללשכת חבר הקונגרס הרלוונטי, על פי ניטור מיקומו של המשתמש ושיוכו למחוז בחירה מסוים.
הטענה הזו מגוכחת עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון שמדובר בקמפיין ציני של חברות הפוגעות באופן תדיר בחופש הביטוי. כך למשל, מחקר הראה שהאשטגים הנוגעים לנושאים רגישים עבור הממשל הסיני קיבלו חשיפה נמוכה מאוד באפליקציה לעומת האשטגים אחרים ולעומת החשיפה שלהם ברשתות חברתיות מקבילות, מה שמעיד על התנהגות לא טבעית ועל התערבות בתכנים, לכאורה. מלחמת חרבות ברזל חשפה גם היא את אותה ההטייה כאשר, למשל, שיר שהעלתה עירייה לזכר תושב שלה החטוף בעזה הוסר, בעוד סרטוני גיוס כספים ותעמולה של מחבלי חמאס נשארו זמינים. התנהגות זו מתאימה מאוד לחברות ולממשל הסיני המנצלים באופן תדיר את הנורמות והערכים הליברליים במדינות מערביות מתקדמות על מנת לקדם ערכים א-ליברליים, הנוגדים לעיתים את ערכיהם של אותן המדינות. לארצות הברית אין הרבה חלופות - במתח שבין ביטחונה הלאומי לבין חופש הביטוי בעוד פלטפורמה מיני רבות, כזו המוטה ומתנהגת בצורה לא אורגנית - היא מוכרחה לתעדף את הביטחון הלאומי שלה. על כך, באופן נדיר, מסכימים מחוקקים דמוקרטים ורפובליקנים כאחד.
>>> אופיר דיין היא חוקרת מלגאית במרכז גלייזר למדיניות ישראל-סין ב-INSS