הצורך לצאת לפעולה רחבה כעת בלבנון נובע משלושה שיקולים: האחד, רצון צבאי לנצל הזדמנות לפגוע ביכולות של חיזבאללה, כאשר אין ספק שחיזבאללה לא נמצא במיטבו והמוכנות שלו לממש את תוכניות המתקפה שלו נמוכים ואפילו קלושים. ישראל, בהנחה שחידשה את המלאים שלה, יכולה לפגוע ולפרק לחיזבאללה הרבה ממערכיו, בעיקר ההתקפיים, ויכולה במידה רבה להחזיר אותו שנים אחורה.
השיקול השני והחשוב לא פחות, הוא הצורך להחזיר את התושבים המפונים הביתה. השיקול הנוסף הוא שבעזה, אחרי רפיח, כבר הגענו ליעד הסופי במלחמה וכבר אי אפשר יהיה להמציא אותה מחדש. המלחמה תקועה כרגע בלי ניצחון, בלי חטופים ולממשלה אין כיוון או הישגים נוספים.
למרות השיקולים הללו, מלחמה כזאת לא מגיעה בלי מחיר כבד בצידה.
ראשית, זאת מלחמה משולבת עם איראן, כפי שגם הם הכריזו ביממה האחרונה. בכוונתם להגן על בני בריתם ולהיכנס למלחמה כבר מהשלב הראשון כדי לנסות למנוע את היתרון של ישראל. זאת גם שעת ההפעלה של הדוקטרינה שלהם למלחמה רב-זירתית, בהשתתפות החות'ים והמיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה. במקביל, הם יעשו כל מאמץ להדליק באופן מלא גם את השומרון.
המשמעות לישראל היא שכל העורף יהיה תחת התקפת טילים. אומנם מערכות ההגנה האווירית ימנעו חלק מהטילים, אבל חלק לא מבוטל מהם עדיין יפגע בכל חלקי הארץ. אומנם אין זה איום קיומי במלוא מובן המילה, אבל זה מצב קשה שטרם חווינו, כולל שיבוש אורח החיים בכל חלקי המדינה ומראות שלא ראינו קודם, כולל היקף נפגעים גבוה.
אך הבעיה העיקרית איננה הבעיה הצבאית ואף לא מחיר הנפגעים. הבעיה העיקרית היא שלממשלת ישראל אין שום מטרה ברורה והיא לא יודעת מה היא רוצה, לאן היא חותרת ומתי תסתיים המלחמה הצבאית ותוחזר היציבות והביטחון. הסיפור הזה מדהים את העולם: מדינת ישראל החכמה והנאורה, מדינת ההייטק ופרסי הנובל, מתרוצצת כמו תרנגולת ערופת ראש בלי שום שכל, יורה בהיסטריה לכל הכיוונים וממלמלת לעצמה סיסמאות ניצחון ריקות שלחלוטין אינן מחוברות למציאות סביבה.
הממשלה, בראשות בנימין נתניהו, מהווה כישלון נחרץ בחוסר יכולתה להגדיר מה יעדיה, או מה רצונה מול אויב כמו חמאס שלא נחשב לאויב הכי חזק בגזרה הכי פשוטה שהיא רצועת עזה. אז איך בדיוק תתמודד ישראל מול מלחמה אזורית כוללת? מול זירות לבנון, איראן, סוריה, תימן ועיראק בבת אחת זו מלחמה פי מאה יותר מורכבת.
לממשלה הנוכחית אין שום סיכוי להוביל מהלכים צבאיים ומדיניים מורכבים. אין לה את ההרכב הנדרש, אין לה את הראייה והבגרות הנדרשות לכך ואין לה את המנהיגות האמיצה הדרושה לכך. המצב הוא שנתניהו זה לא רבין, לא אריאל שרון, לא שמיר ולא אולמרט. נתניהו הוא שורד במצוקה, הפועל מתוך פחדים ולחצים של שותפים מסוכנים שמנצלים את חולשתו. כוחו הוא בבייס מאוד מצומצם וחברי כנסת משותקים מפחד, למרות שמרבית העם והעולם לא מאמינים בו. האמריקנים וכל מנהיגי העולם, כולל השכנות המתונות, מזלזלים בנתניהו. הסתבכות במלחמה אזורית במצבה הנוכחי של ישראל יכולה גם לסכן את הסכמי השלום הקיימים שלה.
עוד נתגעגע לביידן?
עם חזרתו של שר הביטחון יואב גלנט מארצות הברית, נראה שמסעו היה בתזמון קריטי שהצליח לתקן חלק מהנזק שעשה נתניהו ליחסים האסטרטגיים עם הבית הלבן, כולל חיזוק ההבנה לצרכים הדחופים של ישראל כעת.
הנרטיב המרכזי ביחסי ארצות הברית-ישראל הוא שנדרש לשמור על הגיבוי החיוני למדינת ישראל, למרות נתניהו. הנחישות האמריקנית לראות בישראל נכס חיוני ולשמר את המחויבות העמוקה לגבות אותה נוכח מאמצי ראש הממשלה לקלקל את היחסים, זאת התעלות אמריקנית ושיא חדש ביחסים ההרואיים בין המדינות. האופן שבו התקבל שר הביטחון מעיד בדיוק על כך.
ניסיונותיו של ראש הממשלה לחבל ביחסים עם ביידן כדי להתחנף לטראמפ יפגשו מציאות אכזרית לישראל. החודשים שנותרו עד שטראמפ אולי ייבחר יעלו לישראל בנזקים עצומים שיסכנו מהותית את ביטחונה, תחת אפשרות אמיתית לפרוץ מלחמה אזורית. לא ברור איך ישראל יכולה להסתכן במלחמה בלי מחויבות אמריקנית לעמוד לצידה, הרי זה הדבר היחיד שמרתיע את איראן.
גם האשליה שטראמפ יגבה את נתניהו עלולה להיתקל במציאות שונה. טראמפ הבלתי צפוי מתעב את נתניהו ומסע החנפנות שלו רק יגרום לטראמפ לזלזל בנתניהו יותר. טראמפ, כאיש עסקים, לא ייתן לישראל להמשיך את מסע המלחמה לשרידות נתניהו רק כדי לשמור על כיסאו. אי יציבות אזורית פוגעת בכלכלה העולמית ודבר ראשון שטראמפ יעשה זה לאכוף את סיומה המיידי של המלחמה. הפעולה השנייה תהיה הכרה במדינה פלסטינית כדי לייצב מדינית את האזור. השאיפות של בן גביר וסמוטריץ', ואף של נתניהו, מעניינות אותו כקליפת השום או אף פחות מזה. נתניהו, החלש גם כך, יהיה תלוי בטראמפ באופן מוחלט והוא אפילו לא יצייץ מול הקמה של מדינה פלסטינית ביו"ש ובעזה. זאת בדיוק הסיבה שטראמפ התחמק מלתת תשובה בעניין זה.
מול האיראנים, טראמפ קרוב לוודאי ינהג בדיוק כמו מול צפון קוריאה - איומים לחוד ופרקטיקה לחוד. איראן תעלה בזמן טראמפ למעמד אזורי חזק יותר ותוכר כמדינת סף גרעינית. ישראל, לעומת זאת, תהפוך לחלשה יותר ולתלויה יותר. טראמפ, שלא סובל חלשים, לא יסבול מדיניות ביטחון עצמאית של ישראל, שתערער את היציבות האזורית וצפוי שמדיניות החוץ שלה תנוהל על ידי טראמפ באופן מלא. הגעגועים לביידן בעת ההיא, שאפשר לישראל חופש פעולה מלא, כבר ממש לא יעזרו לנו.
חלון מדיני אחרון לחילוץ
למרות המצב הכל כך מורכב, יש לישראל הזדמנות אחרונה בהחלט לחילוץ מדיני. ישנו חלון של שבועות בודדים לפני שאמריקה נכנסת לארבעת החודשים של סוף המרוץ לנשיאות וישראל הופכת ללא מעניינת. האוניות האמריקניות שנשלחו לאזור מטרתם למנוע מלחמה אזורית בזמן הבחירות שם, ולא כדי לאפשר לישראל הסתבכות במלחמה אזורית.
אם יצליח גלנט לשכנע את הממשלה לקבל החלטה אמיצה וללכת כעת לנתיב מדיני-צבאי משולב, כזה שלוקח את עזה לחילופי מנהל אזרחי והזזת חמאס הצידה, ולתהליך רב-שנתי לשיקום עזה בלי טרור, מהלך שיש בו סיכוי מחודש להחזיר חטופים ובכוחו למנוע מלחמה אזורית בצפון ומול האיראנים, ניתן להשיג כאן הישג היסטורי גדול של שיקום מדיני וחיבור ברית אזורית אנטי-איראנית. ישראל תצא גדולה, מחיר המלחמה לא יהיה לשווא.
אם, כצפוי הממשלה תבחר בשיתוק, החמצת ההזדמנות ותמשיך להסתתר באופן פחדני מאחורי הקנים של צה"ל בנתיב הניצחון המופרך, תשקע ישראל לתוך התקופה השחורה ביותר בהיסטוריה שלה - של מלחמת התשה ושחיקה אין סופית שתפגע קשות בביטחון, בכלכלה, באנשי המילואים הקורסים תחת הנטל והכוחות הסדירים השחוקים. המצב המדיני הגרוע יחמיר וישראל לא תחזור למה שהייתה.
במצב הזה חלה האחריות על גלנט ועל מי שיש לו עדיין אחריות לאומית להפיל את הממשלה הגרועה הזאת לאלתר.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים