תופי המלחמה נשמעו השבוע ממרומי הסולם הגבוה שעליו טיפסו בטהראן. במקביל לכוננות הספיגה שאיראן נכנסה אליה השבוע (שכללה פינוי בסיסים בסוריה, הסגת ספינת ריגול מים סוף וצעדים נוספים), עלו בכירי המשטר - מהנשיא ראיסי דרך מפקד משמרות המהפכה, הרמטכ"ל ובכירים אחרים - והעבירו מסרים פומביים תקיפים: כל תגובה ישראלית תיענה בתגובה מיידית, רחבה וכואבת.
ביממה האחרונה השתמשו באיראן בנשק יום הדין, תרתי משמע, בעודם מזהירים כי תגובה ישראלית תביא לבחינה מחדש של מדיניות הגרעין. במצב עניינים כזה, האתגר הישראלי היה כפול: העברת מסר ברור ותקיף לאיראנים כי ירי של יותר מ-300 טילים וכטב"מים לעבר ישראל לא יעבור ללא תגובה מחד, אבל ניסיון שלא לעורר את בלוטות התגובה האיראניות הכמעט פבלוביות מאידך. התקיפה הלילית נגד בסיס חיל האוויר האיראני באספהאן הצליחה, לכאורה, לענות לאתגר הזה.
בניגוד לעבר, כשהשלטונות האיראניים הצליחו להכיל או להסתיר תקיפות שיוחסו לישראל, הפעם זה כבר היה בלתי אפשרי. עיני המזרח התיכון כולו, יהיה מי שיאמר הרבה מעבר אליו, נישאו במהלך הימים האחרונים לאיראן. הדיווחים שהגיעו החל מארבע בבוקר לא הותירו מקום לספק: ההגנה האווירית האיראנית הופעלה, קולות פיצוצים נשמעו. התגובה הישראלית לכאורה הגיעה.
אבל זמן קצר אחר כך האיראנים עסוקים היו בגימוד האירוע. לא תקיפה בטילים - כטב"מים יורטו, אין נפגעים, המרחב האווירי האיראני לא נחדר. אפשר לחזור לשגרה עד לסבב הבא. האומנם? השאלה שלאיש מאיתנו עדיין אין תשובה היא אם הניסיון האיראני לעצב כללים חדשים ומשוואה חדשה במערכה מול ישראל אכן צלח. ושם, ורק שם, תימדד הצלחה של תגובה ישראלית.
המסר האיראני לישראל השבוע היה ברור: המב"ם (המערכה בין המלחמות) הסתיים. איראן סימנה קו אדום סביב התקיפות הישראליות בסוריה נגד אנשיה ונגד התבססותה בסוריה. ולפיכך הנעלם הגדול הוא מה תהיה תגובת ישראל בפעם הבאה שיגיע מידע על תנועת מפקד כזה או אחר בכוח אל-קודס האיראני בסוריה, או שיתקבל מידע על העברת נשק איראני לחיזבאללה דרך סוריה. האם אחרי סבב המהלומות הישירות חסר התקדים שאירע השבוע - ההחלטה הישראלית תהיה לתקוף ולהסתכן בהסלמה ישירה נוספת מול איראן?