שלוש התפתחויות חשובות הפכו מדינה פלסטינית לבלתי נמנעת

בכל משא ומתן מדיני יש חשיבות להצעת תמריצים על ידי אחד השחקנים בסכסוך או זה שמתווך בו. כך, למשל, נכונותה של ישראל להכיר בסיפוח הסהרה המערבית על ידי מרוקו שימש תמריץ למרוקנים לחתום על הסכם נורמליזציה עם ישראל; כך, למשל, אספקה של מטוסי F-35 על ידי ארצות הברית שימש תמריץ עבור איחוד האמירויות הערביות לחתום על הסכם נורמליזציה עם ישראל. לפעמים יש תמריץ-על, כזה שאי-אפשר, לא כדאי או לא רצוי לסרב לו. כך, למשל, מי יכול היה לסרב כאשר הנשיא סאדאת הציע לבוא ולבקר בירושלים?

רעיון הנורמליזציה עם סעודיה עלה שוב לכותרות לאור נכונותה לקדם את המהלך תמורת הקמת מדינה פלסטינית או לכל הפחות התקדמות משמעותית בדרך אליה. ההתנגדות בישראל נובעת משילוב של מניעים אידיאולוגיים, ביטחוניים ופוליטיים. מבחינה אידיאולוגית הרעיון פוגע בכל מי שמאמין בצורך לשחרר את ארץ ישראל השלמה ומתכחש או מכחיש קיומה של זהות פלסטינית. מבחינה ביטחונית החשש הוא מהתכווצות שולי גבולות הביטחון של ישראל. ואילו מבחינה פוליטית, יישום הנורמליזציה יוביל להתפרקות הממשלה הנוכחית ואולי אף לסיום עידן נתניהו. אלה סיבות כבדות משקל למה להתנגד.

מי שמחויב אידיאולוגית לרעיון ארץ-ישראל השלמה או להמשך קיומה של הממשלה הבלתי אחראית הזו לא ישתכנע. אבל למי שמוכן לפעול באופן שקול ורציונלי, ההצעה הסעודית היא תמריץ למשהו גדול הרבה יותר מהסכם בילטרלי עם סעודיה. ראשית, היא תפתח את השער להכרה בישראל מצד מדינות נוספות במזרח התיכון ובעולם האיסלאמי. שנית, היא תהווה מכת-נגד לציר "ההתנגדות" בהובלת איראן, משום שאחת המטרות של ציר זה במתקפה על ישראל הייתה לקעקע את הנורמליזציה. שלישית, היא תעגן ותחזק את תהליך השתלבות ישראל בארכיטקטורה הביטחונית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת מתקפת הטילים של איראן.

רביעית, היא תפחית את העוינות לישראל בעולם ובאזור, ותעצור את תהליך הפיכת ישראל למדינה "מצורעת". חמישית, היא תחזק את קשריה הכלכליים של ישראל עם מדינות האזור, במיוחד עם האמירויות וסעודיה. ולבסוף, היא תוביל לשילובה של ישראל גם בארכיטקטורה הכלכלית החדשה, שיכולה לקשר את המזרח הרחוק והודו לאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל באמצעות מסדרון ימי ויבשתי.

כבר לא סוגיה שאפשר לדחוק הצידה

הנורמליזציה עם סעודיה, לכשעצמה, מקובלת על מרבית הישראלים, אולם הקמתה של מדינה פלסטינית -  הדרישה הסעודית החדשה שהגיעה בעקבות מתקפת חמאס והמלחמה – היא היא שמייצרת התנגדות ואנטגוניזם. החשש ממדינה פלסטינית הינו טבעי והגיוני, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. ואולם, דווקא אסון זה הוביל, לדעתי, לשלוש התפתחויות חשובות שהופכות את שאלת המדינה הפלסטינית לבלתי נמנעת, אם במוקדם ואם במאוחר.

ראשית, האסון החזיר את הבעיה הפלסטינית למקומה "הטבעי" – דהיינו, לב הסכסוך; הניסיונות לדחוק לשוליים או להעלים אותה באמצעות הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות בפריפריה המזרח-תיכונית כשל. זו עוד קונספציה שכשלה.

שנית, האסון הוביל להחייאת רעיון פתרון שתי המדינות, שהפך לפני 7 באוקטובר לדעת רבים ללא רלוונטי בעקבות הגידול בהתנחלויות ברחבי אזור C בגדה המערבית. רעיון "המדינה האחת" קנה לו שביתה בחוגים רבים, אולם האסון לימד כי למרות הכול הפרדה היא צו השעה, כאשר מדינה אחת היא מתכון לאסון ולפורענות. החייאת רעיון המדינה הפלסטינית מתרחשת הן ברמה של מדינות (יותר ויותר מדינות נגד ישראל, במה שנראה כמו צונאמי מדיני), הן ברמה של ארגונים ומוסדות בין-לאומיים (או"ם, אוניברסיטאות, מכוני מחקר ועוד) ובקרב הציבור בכלל.

שלישית, שחקנים בזירה הבין-לאומית והערבית מבינים, כי הם צריכים להיות חלק מהפתרון באמצעות הכרה ומתן ערבויות וביטחונות לשני הצדדים, כולל אולי אפילו שליחת כוחות. המעורבות הזרה אין משמעותה שישראל מפקידה את ביטחונה בידי אחרים, אלא שלפתרון יש שותפות אזוריות ובין-לאומיות ולהן אינטרס בקיומו ובשימורו של ההסכם.

דרושה כאן הכרעה גורלית מהסוג שקיבל בן-גוריון עם הקמת המדינה או בגין עם השלום עם מצרים. הבעיה היא שבצד הישראלי ניצב ראש הממשלה עם רוב בכנסת, אך בלי לגיטימציה ציבורית. לא פחות חמורה העובדה שגם בצד הפלסטיני ניצבת הנהגה ללא לגיטימציה ציבורית, הנתפסת כמושחתת ולא כשירה לקבל הכרעות גורליות. יתרה מזו, הסקרים הפלסטינים מלמדים על תמיכה גדולה בחמאס ותמיכה לא רבה בפתרון שתי המדינות. במלים אחרות, גם הצד הפלסטיני צריך לעבור תהליך של התפכחות לגבי גבולות האפשר, תרתי משמע.

הנורמליזציה עם סעודיה היא סוג של תמריץ-על שמציב את ישראל על פרשת דרכים: להמשיך לדבוק בתפיסת הגטו והקורבן ובאמונה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, או לפרוץ אל המרחב כשותף ובעל ברית. התוצאה אינה כורח היסטורי אלא פרי החלטה של מנהיגים וחברה.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים