ההחלטה לגבי הפעולה ברפיח שונה לחלוטין מההחלטות לאורך המלחמה, במובן של האחריות המיניסטריאלית הישירה של ראש הממשלה עצמו עליה.
אם רפיח הייתה נכבשת ברצף לחימה אחיד ומתמשך, אחרי או במקביל לח'אן יונס, היה לקיום המהלך סיכוי טוב יותר להתממש בלי מהמורות וגם עם הרבה פחות סיכונים וסיבוכים. אלא שאז התקווה של ראש הממשלה להשגת ראשו של יחיא סינוואר בח'אן יונס הייתה כה גדולה, שהוא לא ראה שום הישג אחר, כולל לא את רפיח. אסטרטגיה אינה יכולה להיות תלויה במטרה אחת, ובמלחמה בלי אסטרטגיה עושים הרבה שגיאות.
רפיח, שלא הייתה אף פעם חשובה מספיק מבחינת מיטוט חמאס, הפכה לחשובה בעיקר בגלל שלא הושג ראשו של סינוואר, בגלל שלא מונפו ההישגים הטקטיים שלטעמו של ראש הממשלה לא היו מספיק מרשימים להגדרת הניצחון המוחלט שהוא מחפש, ובגלל שהמלחמה נגמרה לו מוקדם מידי. מבחינתו, המלחמה עדיין קרובה מידי לכישלון ב-7 באוקטובר, ורצונו להמשיך את מצב הלחימה נובע מתקוותו שזה ישרת את שיקומו הפוליטי ואת שרידותו.
השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שאינם מבינים כלום במציאות המלחמה, אדישים למחיריה בדם ולמחיר המדיני שישראל משלמת. למעט כוחם הפוליטי לא מעניין אותם כלום. הם דוחפים ליצירת כאוס בשטח, שייצור לדימיונם תנאים לחזרת גוש קטיף. מן משיחיות קטלנית לישראל.
מלכודת של אסון הומניטרי
ברפיח, במצב הנוכחי, קיימים כל התנאים למארב אסטרטגי עבור מדינת ישראל, כולל לראש הממשלה אישית. היות שהוא מבורבר לחלוטין בניווט המלחמה, הוא אינו מזהה את הבור שרפיח כורה לו, אליה הוא הולך ליפול ובגדול.
למרות כל המאמצים שצה"ל יעשה כדי להוציא את מיליון וחצי העקורים מרפיח, קשה להאמין שנצליח להוציא את כולם. כרבע לפחות צפויים להישאר. חמאס, מנגד, ינסה לפעול הפוך ולדחוף את התושבים להישאר. הם מגינים על כוחו, ומהווים הזדמנות אסטרטגית ליצירת מלכודת של אסון הומניטרי שיאפשר לו לעצור את המלחמה ובאמצעות לחץ בין-לאומי ואמריקני להוציא את צה"ל מהרצועה. האחריות, בכל מצב, תיפול על צה"ל ומדינת ישראל.
היות שרפיח הפכה למבצע בפני עצמו ולא חלק מרצף הלחימה, היות שעובדת העקורים ידועה וצה"ל אף פועל להוציא אותם, לא נוכל לטעון באירוע אסון שלא ידענו או להפיל את האשמה על חמאס. שכן, הכול היה ידוע מראש ובכל זאת בחרנו להיכנס. לא רק זאת, את התוכניות המפורטות אישר ראש הממשלה עצמו, כלומר בהתרחש אסון הומניטרי יהא הוא זה שיישא באחריות ישירה לתוצאות.
ראש הממשלה מזמין לעצמו למעשה חקירה בהאג. טוב יעשה אם יזמין מראש את סמוטריץ' ובן גביר כעדות אופי על ההחלטה שהם הכריחו אותו לקבל, על המבצע המיותר, הכי מסוכן שצה"ל יבצע ושתוצאתו ידועה מראש. היות שראש הממשלה לא מתכוון להעביר את השליטה על רפיח לידי הפת"ח, המבצע לא יביא לשום הישג, חוץ מאולי חיסול עוד מחבלים ופירוק עוד גדודים. בפועל, חמאס יתארגן שם מחדש מיד לאחר יציאת צה"ל. ומה נפסיד? עוד אבדות, את ההזדמנות להביא חטופים חיים, את תמיכת ארצות הברית והעולם, נפסיד את העסקה הסעודית ואת הקואליציה נגד איראן. רפיח זה להרוויח כלום לעומת הפסד מוחלט.
צריך לציין כי כל הסתבכות ברפיח דוחה מיד את הפתרון בגבול הצפון בחצי שנה או יותר. אני לא רואה איך ניישב את הצפון מחדש אחרי זמן כזה. לא ברור גם אם נשיא ארצות הברית יכול להושיע את נתניהו מהאיום בהאג לפני רפיח, אבל בטוח שהוא לא יוכל להציל אותו אחרי רפיח.
אין ממשלה באירוע
המצב שבו סמוטריץ' ובן גביר מנצלים את חולשתו המוחלטת של ראש הממשלה ומשתיקים כל החלטה הגיונית ואחראית שעולה לקבינט על ידי שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל והשרים גנץ ואיזנקוט, הוא סכנה ממשית ומוחשית לביטחון הלאומי של ישראל. את סמוטריץ' מעניין אך ורק קידום ההתנחלויות, פירוק הרשות הפלסטינית והותרת כאוס בעזה. רפיח היא המבחן האחרון שיכריע בשאלה אם אנחנו יכולים לצאת כשידינו על העליונה, או בהפסד מוחלט של המלחמה.
בדיונים בקבינט המצומצם לא התקבלו החלטות כבר חמישה חודשים. מרבית הדיונים בקבינט המורחב הם הצגה חסרת כל תכלית. כל נושא חשוב כמו החטופים מטורפד או מתקיים לאחר מכן ב"גניבה" בטלפון עם מי שנוח לראש הממשלה לדבר איתו או לחזור בו מההחלטות שלפני רגע התקבלו.
אין בהתנהלות הקבינט שום חשיבה מעמיקה, ניהול או קבלת החלטות אסטרטגיות. אין מרכיב כזה, למרבה הצער. כל הנושאים הינם טקטיים לחלוטין, וכולם בסוף נשקלים סביב עניינים אישיים ופוליטיים. החולשה והעיוורון של ראש הממשלה גורמים להחמצה של הזדמנויות דרמטיות כמו יצירת תנאים נוחים לישראל ליום שאחרי, הזדמנויות לשחרור חטופים, מינוף ההישגים הטקטיים החשובים של צה"ל לידי הישג אסטרטגי, מינוף הקואליציה הבין-לאומית שנוצרה למערכה נגד איראן והחשוב מכול - אין שום ניהול מערכה מדינית ואין מערכה הסברתית. היחיד שעוסק בהסברת חוץ זה דובר צה"ל. ממשלה אין באירוע.
כדאי גם לציין את העובדה שהממשלה, כממשלה שאחראית על שיקום המדינה, לחלוטין אינה מתפקדת. כל שר עוסק בקידום האינטרסים של המגזר שלו בלבד, אין שום עשייה או ניהול ממשלתי. המפונים בדרום נותרו ללא קירחים, מפוני הצפון נותרו יתומים ללא שום כתובת. הם לא מעניינים אף שר, בוודאי לא את ראש הממשלה. את סמוטריץ' לא מעניינת כלכלת ישראל, לא מעניין אותו שדירוג האשראי יורד, לא מחיר השקל המאמיר, לא מעניין אותו שהפסיקו ההשקעות במדינת ישראל, לא מעניין אותו הבריחה של הסטארטאפים מהארץ, לא מעניינת אותו הקריסה של ענף הבנייה, לא מעניינת אותו התעצמות צה"ל שהוא עוצר את הכספים אליה, לא מפריע לו לתקוע סכין בגב הרמטכ"ל בעת לחימה, לא מעניין אותו בכלל המחיר שנשלם עבור סיסמאות של ניצחון ישראל, שמעידות על כך שהוא מנותק לחלוטין ממציאות המלחמה. את סמוטריץ' מעניין הכשרת התנחלויות בלתי חוקיות, קידום כספים לעמותות השונות שבנה, מעניין אותו לקדם קצינים לפי כיפה ונאמנות, מעניינת אותו הקמת מדינת יהודה על חשבון מדינת ישראל.
גלנט, גנץ ואיזנקוט צריכים לעשות הכול כדי להחזיר כעת את החטופים לפני המבצע ברפיח. כל מי שלא נחזיר לפני, יהיה לנו הרבה יותר קשה אחרי, אם בכלל. כל עסקה קודמת למבצע, שטוב שלא יתקיים בכלל. במצב הנוכחי, החלפה דחופה של הממשלה היא צורך ביטחוני. ההרכב הנוכחי וחולשתו הגדולה של ראש הממשלה לא מאפשרים את קבלת ההחלטות החיוניות כדי לצאת מהמצב הקשה שאליו נקלענו.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. היה קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים