ירון אברהם
האפשרות של הוצאת צווי מעצר נגד בכירים ישראלים הייתה במרכז הדיונים של נתניהו ולשכתו, גורמים נוספים במשרד המשפטים ובמשרד החוץ בשבועות ובחודשים האחרונים. התובע קארים חאן, ואת זה ידעו בישראל לומר זה שבוע, קיבל את ההחלטה כבר בשבוע שעבר אך בחר לדחות את ההכרזה עליה בגלל הסמיכות לימי הזיכרון והעצמאות של ישראל. בישראל הבינו כבר לפני כמה ימים שההחלטה הזאת גמורה וחתומה, ושהם נכשלו בניסיון שלהם לעצור אותה.
לפני כמה חודשים, כשפרסמנו את החשש הזה בישראל, היו הרבה אנשים במערכת הפוליטית והציבורית שראו בזה סוג של ספין או ניסיון להסיט את תשומת הלב מנושאים אחרים. והנה, היום זה קורה. גורמים בכירים בישראל מכנים את ההחלטה "ביזיונית" ו"חצופה בקנה מידה בין-לאומי". הם מעריכים שתהיה תגובה אמריקנית חריפה, זה עלה בשיחות שקיים היועץ לביטחון לאומי סאליבן בישראל. ייתכן שנראה גם הודעת גינוי של הקונגרס.
אנחנו נמצאים בשלב שבו התובע רק מבקש את הצווים. אחרי ששומעים את כל ההצהרה שלו, ואת העובדה שהוא טוען שהחלטתו מגובה בפורום של משפטנים בין-לאומיים שטוענים שיש להחלטה ביסוס משפטי וראייתי, קשה לראות את בית הדין זורק אותו מכל המדרגות. לכן, את ההתפתחות הזאת רואים בישראל כמעשה גמור וחתום, ועכשיו צריך להבין את השלכות הרוחב. מתנהלים כבר דיונים במל"ל, במשרד החוץ, בלשכת רה"מ ובמשרד המשפטים.
העובדה שנתניהו וגלנט מופיעים באותה שורה עם יחיא סינוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה צריכה להטריד לא רק כל ישראלי, אלא כל אדם שחשוב לו קנה המידה הערכי והמוסרי הנכון בטריבונלים בין-לאומיים.
דנה ויס
בישראל נערכו וניהלו מהלך כדי לגייס את המדינות המערביות לכפור בלגיטימציה של החלטת בית הדין הבין-לאומי הפלילי. בישראל פועלים מתוך הנחה שהצווים יוצאו, כי בית הדין מוטה נגדנו. העובדה היא שארצות הברית עצמה ניהלה בזמנו מערכה נגד בית הדין הפלילי בהאג, שיצא נגד פעולותיה באפגניסטן, מה שהוביל לחקיקה בקונגרס נגד בית הדין. ההערכה כעת היא שזה יחזק את השיתוף הפעולה עם הקונגרס והממשל.
גורמי מקצוע העבירו חומרים לבית הדין בתקופה האחרונה כדי להבהיר שאין סמכות לבצע מהלך מן הסוג הזה מכוח זה שלישראל יש מערכת משפט עצמאית, ואין מקום להתערבות של בית הדין. ועדיין, מדובר בתסריט ממנו נתניהו חשש לאורך כל שנות כהונתו. הנושא הזה עלה לא פעם ולא פעמיים בישיבות הקבינט כשעלו הצעות של שרים מהאגף הימני לפעולות יותר משמעותיות בעניין ההתיישבות באיו"ש. נתניהו כל הזמן העלה את החשש מפני "האג" והנה כעת הוא זה שעומד כעת בחזית השלב התקדימי הזה במגרש הדין הבין-לאומי.
חשוב לציין גם את העובדה שהתובע עצר בדרג המדיני של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, ולא מרחיב את הצווים לראשי מערכת הביטחון. עם זאת, יש חשש שגם זה יגיע בהמשך. בכל מקרה, גם אם המדינות המובילות ירתמו לקמפיין נגד הלגיטימיות של המהלך - הרי שעצם העניין והעיסוק בנושא הוא מכה קשה מאוד למעמד של ישראל בעולם.
קרן בצלאל
כרגע יש לשופטים בבית הדין הבין-לאומי הפלילי (ICC) תקופת זמן כדי לשבת ולבחון את הראיות. המצב כרגע לא מחייב שיצא נגד מישהו צו מעצר. עם זאת, סביר להניח שאותם צווים יוצאו, אם נזכרים במקרים של נשיא סודאן עומאר אל-באשר ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שכבר הוצא נגדו צו מעצר בין-לאומי ומאז מחשב את צעדיו בעולם.
המשמעות של האירוע הזה היא חמורה, ואסור להקל בזה ראש. מדובר בהחלטה הרבה יותר חמורה אפילו ממה שהתרחש בסוף השבוע האחרון בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ). המשמעות היא שישראל הולכת לשבת פעם נוספת על ספסל הנאשמים, והפעם ספציפית ההנהגה שלה. ישראל לא חברה בבית הדין הזה, וכאן גם תהיה הבעיה שלה.
מה שהתובע קארים חאן עשה הוא הסתמך על החלטות שקיבלה קודמתו בתפקיד, התובעת מגמביה שאותה ישראל גינתה בעבר, והסתמך גם על דברים שישראל לא עשתה או התנגדה אליהם. לישראל יש את סעיף המשלימות, שאומר שבית הדין אמור להיות מוצא אחרון כי ישראל היא מדינה דמוקרטית עם מערכת משפט עצמאית, אך הטענה היא שבית המשפט לא חקר את הטענות שלו. שני האנשים שעמדו לצד התובע בהצהרתו המצולמת הם אנשי מקצוע שחקרו גם את המקרה של פוטין, לכן ההנחה היא שכן נעשתה כאן עבודה רצינית ומבוססת. השילוב של ה-ICC וה-ICJ מציב את ישראל במצב משפטי בעייתי מאוד.
ההתנהלות הישראלית ומסע ההפחדה נגד שופטים בבית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) הייתה טעות מבחינת מדינת ישראל. לא מתנהלים ככה בזירה המדינית. התובע אף מתייחס להצהרות הללו בהחלטה שלו. ישראל הייתה צריכה להפעיל, בשקט, את ארצות הברית עם המנופים שלה, מאחורי הקלעים. בטח לא לצאת בפומבי נגד בית הדין כמו שנעשה בשבועיים-שלושה האחרונים. גם כעת, אני בספק אם סנקציות על בית הדין יגרמו להם לחזור בהם.
עם זאת, לא מדובר בקרב אבוד. גם אם יצאו צווי המעצר הבין-לאומיים, ישראל יכולה וצריכה להתחיל להילחם בהם. זה אומנם יקשה על ההתנהלות בעולם של ראש הממשלה נתניהו ושל שר הביטחון גלנט, אך לדעתי לא נאמרה המילה האחרונה בנושא. למרות שייתכן שכבר מאוחר מדי ונצטרך להתמודד עם צווי מעצר, ישראל צריכה להוכיח עכשיו את יכולותיה לחקור את עצמה, ולפתוח בסוג של בחינה רצינית של האירועים.
דפנה ליאל
מדובר בדרמה משפטית-מדינית. מעבר לנזק המשפטי והמדיני, יש כאן גם מכה הסברתית קשה, בייחוד במדינות שחברות בבית הדין - גדולי המרצחים מוזכרים בשורה אחת עם מנהיגי ישראל. העובדה שהצד התוקף זוכה לאותו מעמד עם הצד המותקף היא חוסר צדק משווע, ומכה קשה, מהקשות שספגה ישראל בשנים האחרונות.