בנאום המלחמה שלה, מאמי (מתוך אופרת הרוק האגדית שכתב הלל מיטלפונקט) אומרת: "מדינה נמדדת בקילומטרים שלה ולא במצבות". אין משפט בעולם שאני פחות מסכימה איתו. מיטלפונקט כמובן כתב אותו כסאטירה, אבל לצערי בהנהגה שלנו יש הרבה שחושבים אחרת ומעדיפים קילומטרים על פני חיי אדם, כמו שאמרה אורית סטרוק עוד לפני שבעה באוקטובר: "לצערי שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה בקורבנות רבים, אבל יבוא יום שנשוב אליו". מתוך שבר גדול, שהחל, איך לא במלחמה, כשבעלה הטרי חזר מהמלחמה כצמח בכיסא גלגלים, צמחה מאמי כסופרסטאר, כמנהיגה מיליטריסטית ופאשיסטית שמובילה את העם לעוד מלחמה עקובה מדם.
בשבעה באוקטובר הגיע השבר הגדול שלי, כשאימא שלי נחטפה לעזה. ניר עוז, הקיבוץ שבו גדלתי, עבר טבח. אנשים נרצחו ונחטפו, הבתים נבזזו ונשרפו, ורק הצבא, שתמיד האמנו בו, לא הגיע. בעקבות השבר, הגיע גם המבחן הגדול ביותר לערכים שלי. אלו הערכים שעליהם גדלתי ושבהם האמנתי, אלו שבהם חיי האדם נמצאים בראש הרשימה, שאומרים שלכולם מגיע חיים של שקט ושלווה, גם לאלו שמעבר לגדר.
תמיד האמנתי בשלום, גם בימים קשים שבהם הייתי פליטה בארצי בזמן מלחמת לבנון השנייה, עם פעוט ותינוקת. צחוק הגורל הוא שאת חודש המלחמה ההיא ביליתי אצל אימא בקיבוץ ניר עוז. תמיד הייתי ערה גם לסבל בצד השני, תמיד חשבתי שגם להם מגיע חיים טובים ומדינה משלהם. והכי הכי, תמיד רציתי שנפסיק לחיות בצל המלחמה, חיים שגם בזמנים "שקטים" גובים מכולנו מחירים כבדים. לא עניינו אותי קילומטרים, רק רציתי שנפסיק לספור מצבות. משנת 2017 אני פעילה בתנועת "נשים עושות שלום", תנועה שכל מטרתה היא להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות הסכם מדיני, והאמנתי שיום יבוא וזה יקרה.
בשבעה באוקטובר, בבוקר בהיר של חג, האנשים שמעבר לגדר עברו אותה וחוללו זוועות. את אימא שלי בת ה-84 , אישה שוחרת שלום ואוהבת אדם, כל אדם באשר הוא, הם לקחו מביתה, ומי יודע מה הם עשו לה? כבר בימים הראשונים, אחרי ההלם הראשוני, התחילה לחלחל בי ההכרה: אין בי שום רצון לנקמה, הדיבורים על מחיקת עזה מעוררים בי בחילה, וברור לי שזה לא מה שיחזיר את אימא שלי, אלא רק יגרום ליותר סבל. נקמה, חשבתי לעצמי, אינה תוכנית פעולה. תוכנית הפעולה צריכה להיות להחזיר את כולם עכשיו, להפסיק את הלחימה, ולדאוג שמהשבר הגדול שאנחנו עוברים יצמח משהו טוב. הרבה מים עברו בנהר מאז, אבל אנחנו עדיין תקועים באותו מקום, שלא לומר שקענו עמוק יותר בבוץ העזתי.
למרות שאימא שלי, דיצה, חזרה - יותר מדי חטופים עוד לא. אנחנו שקועים בלחימה, "הותר לפרסום" הפך לצמד מילים שגור, הלחץ הצבאי אינו משיג את מטרת העל של שחרור החטופים. אומנם לאחרונה חולצו לשמחתנו 4 חטופים בחיים, אבל אי אפשר לחלץ ככה עוד 120 חטופים, פעולות כאלו לא רק שמסכנות את חיילי צה"ל, אלא גם את החטופים. 7 חטופים שחולצו בדרך הזו בשמונה חודשים, זה קצב שלא יותיר אף אחד בחיים.
בינתיים, תוכנית הפעולה של הממשלה הזאת רחוקה שנות אור מזו ששרטטתי במוחי בימי המלחמה הראשונים.
בסוף אותה מלחמה באופרת הרוק המפורסמת, מוקמת ועדת חקירה ומאמי, שנמצאת אשמה, חוזרת יחד עם בעלה הצמח לאותה עיירה בדרום ממנה יצאה. הטקסט המלווה את הסוף הוא:
"מחשבותינו הפכו לחלומות. ונשים, נשים מילאו אותם, ועשינו משפחות. הבאנו ילדים. שבמלחמות, סופם."
הלל מיטלפונקט
האם גם המנהיגים שלנו ידעו להכות על חטא אחרי ועדת החקירה? אני בספק.
השבוע, חזרתי בכל הכוח לפעילותי ב"נשים עושות שלום", אחרי הפוגה ארוכה שנבעה מכורח הנסיבות, כי אני לא מסוגלת לדמיין חיים בלי האמונה שהסכם מדיני זה אפשרי. לכן, אעשה כל שביכולתי בכדי שמיד אחרי שישובו כל החטופים, תהיה כאן התחלה של תהליך מדיני, כי רק הסכם מדיני בינינו לבין הפלסטינים יבטיח לכולנו חיים בטוחים.
>>> נטע הימן מינה פעילת תנועת "נשים עושות שלום" ובתה של דיצה הימן מקיבוץ ניר עוז, שנחטפה ב-7 באוקטובר והייתה בשבי 53 ימים