חצי שנה חלפה מפריצת המלחמה הארורה. יש הנושאים את הצלקות על גופם, אחרים מתעטפים באבלם. את בני ובנות הנוער, המפתחים פצעים פנימיים, שברים פתוחים, שילוו אותם עוד הרבה שנים – לא רואים.
אומנם, חשוב לציין את השיפור במצבם של בני נוער מפונים מהדרום. אין ספק שהמענים הנרחבים של משרדי הרווחה והחינוך וארגוני חברה אזרחית, נותנים את אותותיהם. עם זאת, לא כך הם פני הדברים בקרב בני נוער מפונים מהצפון.
אל ניידת "עלם" בטבריה, בשעת לילה מאוחרת, הגיע נער. היה לו חשוב להדגיש: "את רואה אותי כאן שיכור כל לילה. בטח לא תאמיני שלפני המלחמה הייתי בחמש יחידות מתמטיקה. הייתי תלמיד טוב. מאז המלחמה רבתי עם אימא שלי, אני מסתובב כאן בלילות". סיפורו של ד' אינו סיפור חריג.
הם מדווחים על תופעות של בדידות וחרדה (87%), על שימוש נרחב בחומרים משני תודעה (70%), על היעדר עורף משפחתי (64%), על התרחבות תופעות של עוני ורעב (56%) ועל תופעות של אלימות בבית ומחוצה לו (55%).
על פי ממצאי הדוח, בני נוער מפונים מהצפון צורכים פי שניים סמים ממפוני הדרום. 22% מהם משתתפים במסיבות לא מפוקחות לעומת 5% מקרב מפוני הדרום.
מדובר במצב חירום לאומי. הנערים לא חטאו, הם פונו מבתיהם בעל כורחם. מדינת ישראל הייתה אמורה להיערך ולהציע מענים נרחבים שיסייעו להם להתמודד עם התלישות, הזרות והניכור.
קול בני הנוער זועק אלינו, ואנו מתעלמים. מחרישים. על ממשלת ישראל לבנות תוכנית חירום המאגדת אנשי טיפול וארגונים אזרחיים שתיתן מענה ביום בלילה, ברחוב, בבתי המלון, בבתי הספר. עלינו ללוות את בני הנוער ברמה פרטנית, באופן שנוכל לעקוב אחרי כל אחד ואחת מהם. לגבש תוכניות שיקום קצרות וארוכות-טווח הכוללות תמיכה רגשית, השלמת פערים לימודיים ובניית קשרים חברתיים ראויים.
הצלקות הללו, יכולים להפוך למגפה לאומית שתשפיע על עתידם האישי ועל עתידה של מדינת ישראל. זוהי חובה אנושית, מוסרית. דוח עלם מהווה צו 8, הוא מחייב התגייסות של כל הגורמים. אפשר וצריך להציל אותם.
>>> הרב שי פירון הוא שר החינוך לשעבר, כיום יו"ר עלם