בתחילת מאי 2024 פרסם עיתון אל-אהראם שמצרים סיפקה עשרת אלפים מפגשי סיוע פסיכולוגי לפצועים פלסטינים מאז תחילת המלחמה בעזה. לכאורה, ידיעה שולית, אולם זהו חלק ממאמץ תקשורתי והסברתי שנועד להפגין את מחויבותה ומעורבותה של מצרים מתוך מטרה לסייע לפלסטינים במצוקתם.
מאז תחילת המלחמה מצרים נמצאת בעין הסערה: היא סמוכה גיאוגרפית לעזה ולה גבול משותף עימה מאז ההתנתקות של ישראל ב-2005; היא חוששת מזליגה, בריחה או גירוש של פלסטינים מעזה לסיני, שיהוו איום ביטחוני ואנושי במדינה מרובת אוכלוסין וענייה, שרק לא מזמן הצליחה להתגבר על האיום של תאי דאעש בקרב הבדואים בסיני. יש לציין כי מצרים מארחת בשטחה כבר כחצי מיליון פליטים, בעיקר מסודאן וסוריה.
לכך נוספות בעיות כלכליות, שנובעות מירידה דרמטית בהכנסות מתעבורה ימית בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים במיצרי באב אל-מנדב, ירידה בתיירות, ירידה בהכנסות מגז, התרחבות מעגל העוני בגלל עליות מחירים ועוד.
סיומה של המלחמה הוא אפוא אינטרס מצרי ראשון במעלה, אך המלחמה מהווה גם הזדמנות למשטר א-סיסי להחזיר את מצרים למה שהוא רואה כמקומה הטבעי בעולם הערבי – הנהגה. ואכן, מאז תחילת המלחמה, מצרים, לצידה של קטאר, מובילות את התיווך בין ישראל וחמאס. למעשה, מצרים תיווכה בכל המלחמות והמשברים הקודמים שהיו בין ישראל וחמאס מאז 2007, אולם דומה כי המעורבות הנוכחית עולה על קודמותיה.
למצרים יש כמה נכסים שהיא מפעילה בתיווך: ראשית, הקשר הישיר שהיא מקיימת עם שני הצדדים בסכסוך – ישראל וחמאס – מאפשר לה להעביר מסרים בצורה מהירה ואמינה; שנית, למודיעין הכללי המצרי קשרים עם מנהיגי חמאס; ולבסוף, קשריה של מצרים עם ממשל ביידן, המעצמה החשובה בהקשר לסכסוך הנוכחי, מהווה נכס נוסף. החיסרון העיקרי הוא היעדר מנוף פיננסי-כלכלי, אולם כאן נכנסת קטאר לתמונה. למעשה, לקטאר יש מנופים דומים – מנהיגות חמאס חו"ל יושבת בדוחה והקשר לארצות הברית – אולם העובדה שמצרים אינה מזוהה עם חמאס, כמו קטאר, הופך אותה למתווכת אמינה יותר בעיני ישראל וארצות הברית. יתרה מזו, האינטרס המצרי חופף לאינטרס הישראלי בכל הנוגע לחיסולו או לגימודו של חמאס, אך בעוד מצרים הייתה רוצה לראות בחזרתה של רשות פלסטינית משודרגת לעזה, ישראל, נכון לעכשיו, מסרבת.
המעורבות המצרית אינה מוגבלת רק לתיווך. היא מהווה שחקן מרכזי בכל הנוגע למעבר סיוע הומניטרי לעזה דרך מעבר רפיח – אם סיוע ישיר או סיוע זר שמגיע לנמל אל-עריש ולשדות תעופה. התקשורת המצרית מדווחת באדיקות על מספר משאיות הסיוע, וזאת כדי להדגיש את מידת המעורבות המצרית בהקלת המצוקה ההומניטרית בעזה. נוסף לכך, פצועים מעזה מגיעים לבתי חולים בקהיר, אם כי לא במספרים גדולים.
המדיניות המצרית פועלת להביא לסיומה של המלחמה, שתביא רגיעה לעזה, תסיר את האיום של כניסת פליטים פלסטינים ותביא להתייצבות כלכלית, אבל על הדרך מצרים מקווה להשיג לפחות שני דיווידנדים מדיניים: האחד, חיזוק מעמדה אצל ממשל ביידן כבעלת ברית חשובה ואמינה. למהלך זה חשיבות מיוחדת לקראת האפשרות המסתמנת של חתימה על הסכם הגנה בין ארצות הברית לערב הסעודית, שעשוי להפוך אותה לבעלת הברית האמריקנית החשובה ביותר. מהלך כזה גם עשוי להוריד את ארצות הברית "מהגב" של מצרים בכל הנוגע לביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשל א-סיסי במצרים.
הדיווידנד השני מתקשר למקומה של מצרים בעולם הערבי. בעשורים האחרונים מתחולל תהליך ירידה ניכר בתפקידה. קצב ריבוי האוכלוסין, לצד מיעוט משאבי נפט (למעט גז), כמו גם השלכות "האביב הערבי", הביאו להתמקדות בענייני פנים. מדינות נפט וגז עשירות במפרץ – בעיקר ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וקטאר – הפכו למדינות מובילות.
הובלה בעולם הערבי מתקשרת גם ליכולת ליזום מהלכים מדיניים ולתווך בסכסוכים אזוריים. חשיבות מיוחדת יש ליוזמות מדיניות ולמהלכי תיווך בסוגיה הפלסטינית, בשל חשיבותה בפוליטיקה הערבית, המחזקת גם את הלגיטימציה של מנהיגים. בשעה שהאמירויות מתמקדת בסיוע הומניטרי, ערב הסעודית עסוקה בקידום הסכם הגנה עם ארצות הברית ואולי נורמליזציה עם ישראל, מצרים שקועה בתיווך.
מצרים הגישה לצדדים לפחות שתי הצעות לסיום המלחמה – האחת בדצמבר 2023 והשנייה באפריל 2024. היא השליכה את יהבה על העסקה האחרונה, אולם נראה כי חמאס שינה את ההצעה כך שתהלום את תנאיו, אולם מצרים – כנראה משיקולי פנים – החליטה לא לשבור את הכלים עם חמאס, אלא לנסות ולכופף את ישראל באמצעות הפסקה או עיכוב משלוחי הסיוע ההומניטרי דרך מעבר רפיח הנשלט על ידי ישראל מצידו הפלסטיני, בשיגור איום על אפשרות להורדת דרג היחסים בין המדינות ו/או החזרת השגריר וכן הבעת תמיכה בתביעת דרום אפריקה שהוגשה לבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג על רצח עם בעזה.
באופן פרדוקסלי, מצרים נמצאת במצב שהיא תרוויח כמעט בכל מקרה: אם כיבוש רפיח באמת ייעצר ותהיה עסקה, היא תהיה במידה רבה רשומה על שמו של א-סיסי ותביא למצרים יוקרה; ואם ישראל בכל זאת תפעל ברפיח ותצליח להביא למיגור חמאס – הרי שגם זו מטרה רצויה, גם אם חסויה. הבעיה היא אם לא זה ולא זה יקרו.
יחסי ישראל-מצרים הצליחו עד כה להתגבר על המכשולים והמהמורות – והן היו רבות – אולם דומה כי עתה הגיע שעת האמת. מבחינת מצרים, הפעולה ברפיח עלולה להבריח פלסטינים לשטחה ולהעמיד אותה בביקורת קשה בדעת הקהל המצרית והערבית. כישלון ההצעה המצרית לתיווך גם פוגם במאמציה להוביל את הפתרון הערבי. הפעולה הישראלית ברפיח עלולה אפוא להתגלות כ"דיונה" אחת רחוקה מדי ביחסי ישראל-מצרים.
>>> אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים