ערב חג מתן תורה, שעות אחרי שצוותי המודיעים דפקו על ארבע דלתות נוספות, ובזמן שהלוחמות והלוחמים, בני ובנות הזוג שלנו, נשות המילואימניקים והקבע, נלחמים בעזה ובצפון, הממשלה העבירה סעיף נוסף שמקדם אותנו לעבר חוק ההשתמטות שימשיך לפלג אותנו, להחליש אותנו, לשבור אותנו ולהדיר אוכלוסיות גדולות מהחובה הבסיסית שלהם למדינה - להיות שווים בפני החוק. היום (שישי), רק כמה ימים אחרי, פורסם על צעד נוסף שבמשרד הביטחון רוצים לקדם: העלאת גיל הפטור לכל המשרתים במילואים.
ההחלטה השערורייתית הזו מעוררת בי כעס ותסכול עמוק: איך יכול להיות שאחרי כל המחדלים שהממשלה הזו אחראית להם, אחרי כל כך הרבה כישלונות ופגיעה בלתי נתפסת באזרחים, חיילים, נשים, ילדים וזקנים - ההנהגה שלנו לא מבינה שנדרש שינוי.
אנחנו, נשות המילואימניקים והקבע, מתמרנות כבר שמונה חודשים בגאון סביב הנטל הכבד המונח על כתפינו. בזמן שבני הזוג שלנו ערים ושומרים על המדינה, אנחנו ערות ושומרות על הבית. באותו זמן בדיוק, הממשלה ערה וממשיכה לפלג אותנו, לשבור אותנו ולהחליש אותנו.
בעלי משרת במילואים מאז שבעה באוקטובר, הלוך וחזור. אני מוקפת בנשים חזקות ואמיצות שילדו תינוקות לבד, גידלו ילדים לבד, ניהלו עסקים לבד, וגם סגרו אותם כי לא יכלו עוד להחזיק לבד. רבים רבים מבני הזוג שלהן כמעט לא ראו את הבית או את הילדים בשנה האחרונה. אני עצמי עצמאית ונפגעתי כלכלית ופיזית, הילדים ואנחנו האימהות נושאים בעול רגשי מתמשך ומחזיקים על כתפינו את הלחץ, העייפות, המשימות היומיומיות, והדאגה לאבא שרחוק. והכול - בזמן מלחמה.
גם אחרי שמונה חודשים, אני עומדת איתנה וגאה במעשיי ובתרומתי למדינה. אנו, הנשים שנשארות מאחור, מתמודדות עם כל האתגרים וממשיכות קדימה, תוך שמירה על המשפחות שלנו ועל חיינו המקצועיים. אבל בזמן שאנחנו מרימות ראש, נושכות שפתיים וממשיכות להחזיק, הממשלה שומטת את הקרקע מתחת לרגלינו.
יש צדיקים בסדום, אנשים נפלאים מהציבור החרדי המשרתים לצידנו ונלחמים איתנו, אך לצערי לא מספיק. המצב הנוכחי, שבו הציבור החרדי מקבל פטור גורף משירות צבאי, הוא בלתי נסבל ובלתי צודק. זה לא יהודי. זה לא מוסרי. זה מסכן את המשך קיומו של עם ישראל בארצו.
לא זכור לי איסור בתורה המונע מהאוכלוסייה העצומה הזו לשרת את המדינה או להילחם בצבא. כולם וכולן, בלי יוצא מן הכלל, חייבים לתרום את חלקם בשמירה על ביטחון המדינה. הזמן שבו אנחנו מממנים, נלחמים ונהרגים כדי שהממשלה הזו תמשיך להחזיק מעמד, למרות האסונות המתרגשים עלינו, עבר. ניסינו, רצינו, העוצמה והתקווה והגאווה היו חזקים מהזעם והעלבון, אבל הזמן הזה נגמר.
אנו לא נעמוד מנגד מול המחטף הלילי להמשך ההפקרה. אנו נלחמות על צדק ועל שוויון בנטל, מתוך אהבה למדינה ומתוך מחויבות לעתיד ילדינו. כעת, הגיעה השעה לקרוא לכן - נשות החברה החרדית - היו נשות חיל ואחיות לדרך. אל תשלחו אותנו למות עבור הזכות שלכן לחיות. כך לא מתנהגות נשים.
זו לא שנאת חרדים, חס ושלום! זו אהבת ישראל ודאגה אמיתית להמשך קיום עמנו. היכנסו איתנו מתחת לאלונקה, שלחו את בניכם, את בני זוגכם, להילחם לצדנו. זו אחוות נשים, זו אחריות חברתית, זו הדדיות. למדינה אחריות על שילובם הנכון, המכבד, המכיל, של בניכם.
אני קוראת לכן לחשוב על קיום עם ישראל במלחמה של להיות ולחדול. לא פחות מכך. הממשלה שלנו לא מגלה אחריות כלפי הכלל וכולנו נשלם מחיר נוראי אם לא נתאחד ונתקן בעצמנו. בואו נמצא יחד פתרון אמיתי וצודק שיאפשר לכולנו לתרום ולשרת את המדינה בצורה שווה.
>>> מיכל ברקאי ברודי היא מרצה ויזמת לקידום נשים, ממייסדות "המתמרנות", מייסדת מכינת עלמה, "הסיסטרהוד", אימא ואשת מילואימניק שנמצא בצו 8 מאז שבעה באוקטובר