מתן שלי, אהוב ליבי, כמה געגועים...
למעלה מחצי שנה של תקווה וניסיון לשמור על אופטימיות והכוחות כבר אוזלים. החברים שלך הגיבורים, שלחמו עם תמונה שלך בכיס, כבר יצאו מעזה והם מבקרים אותנו. אנחנו מדברים איתם על ההישגים הצבאיים שהם הביאו, אבל עדיין כולם שבורים, כי כלום לא שלם, אתה מאחור. נשארת שם, אז איזו מן יציאה זו? מבחינתם, המטרה לא הושגה.
דפי ההיסטוריה המזעזעים ביותר של מדינת ישראל נכתבים בימים אלו. כולם מדברים על איראן, הציבור מוכה הטראומה היה בחרדה ממטח הטילים, נשים לא עצמו עין מדאגה, אבל הדבר היחיד שהטריד אותי באותו לילה הוא שלא מדברים עליך. לא ייתכן כי אנחנו ממשיכים במציאות למחוזות אחרים, כאילו השגרה קיימת ונורמלית.
עוד שבוע פסח, משפחות טסות לחופשות, סירים מלאים על הכיריים לחג. ואתה? בצום כפוי. ללא חמצן, ללא אור, בבדידות נוראית כבר חצי שנה. וכמה אפשרויות היו כבר להחזיר אותך אלינו, אבל לא החזירו... כי מסתבר שיש מטרות חשובות יותר מלהציל חיי אדם. עד מתי? מה התוכנית? מישהו ייתן לנו דד ליין?
במבחן התוצאה, אין התקדמות וחוסר הוודאות הולך וגדל. והנפש? היא הולכת ודועכת.
בימים האחרונים אנחנו כבר שומעים בכירים מודים שאף אחד כבר לא מבטיח שנצליח להביא את כולם, שייתכן ונצטרך לקבל את מי שאפשר, ייתכן ונצטרך להתרגל לחוסר של אלו שלא ישובו לעולם. גודל הטרגדיה הולך ומתבהר, ובינתיים אתם מתים שם כל יום. חללים שמקום קבורתם לא יוודע לעולם, אלוהים ישמור! ועוד מוכרים לנו פנטזיה על תמונת ניצחון עם 133 חטופים. מישהו עוד מאמין שזה יקרה? ככל שהזמן עובר, גוברת תחושת הכישלון והצעידה למבוי סתום.
מתן שלי, אני מרגישה אותך, אתה חייב להמשיך להיות חזק, גם בגיהנום. בשבילי, בשביל אבא, בשביל שלושת האחים שלך.
היינו אמורים להיות בשדה התעופה היום, בדרך לחגוג על גג העולם בטיול משפחתי בחו"ל, לכבוד תאריך השחרור שלך מהצבא ויום הולדת 50 לאבא. במקום זה אנחנו בדרך לירושלים לאזכרה של דניאל פרץ הי״ד.
אלו העיסוקים שלנו בחצי השנה האחרונה. גמורים, מרוסקים, אבל חזקים בשבילך ועושים הכול כדי להשיב אותך אלינו, מתני.
>>> ענת אנגרסט היא אימו של החייל החטוף מתן אנגרסט