למען אחיי ורעיי,
7 באוקטובר הוא כישלון קולוסאלי ברמה הלאומית, ברמה האסטרטגית, הצבאית, הטקטית ועוד. נכתבו מילים רבות על הכישלון, ואכן פנים רבות לו. אחת מהן, שלא נותחה בהרחבה מספיקה, היא כישלונו של הדרג הטקטי הבכיר.
רבות דובר על הכשלים ברמה הקונספטואלית והאסטרטגית, אבל איש לא מדבר על ההגנה באוגדת עזה והאופן הטקטי שבו נערכה לקראת אותו בוקר ארור של 7 באוקטובר.
צה"ל עומד על המשמר מיום היווסדו, וההגנה על האזרחים התעצבה בבסיס האתוס הארגוני. התפתחותו של צה"ל לאורך השנים יצרה מבנה ארגוני ייחודי שבו המפקדים בבט"ש, ממפקד הפיקוד ועד המח"ט, משמשים בתפקידם באופן קבוע ונדרשים להתמחות בגזרתם. תפקידם להתאים את הפעלת הכוח לתרחיש האיום המסוכן והסביר.
בצה"ל מחונכים כולם - בין אם מפקד אוגדת עזה ובין אם המ"מ במוצב "פגה" - להיערך להגנה אל מול מבחן היכולת. המפקד הטקטי בגבולות ובחזית משול לילד ההולנדי מהמשל הידוע: לא משנה כמה התרעות יש או אין, כמה מל"טים יש באוויר וכמה קוצרה כוננות המסק"ר - מפקדי ההגנה בגזרות הבט"ש מחונכים להתנהל תחת ההנחה כי מחר בבוקר יפרוץ בגזרתם "מקרה הכול", כלומר התרחיש החמור של התקפת האויב. זוהי האחריות האדירה המונחת על כתפי מי שמקבל על עצמו פיקוד על גזרה.
7 באוקטובר יכול היה להיראות אחרת
ברור לכול כי הקונספציה, החשיבה הקבוצתית וההתנהלות בדפוסים קבועים לא אפשרו לקבוצת הפיקוד בעזה להגיע להבנה כי עלול להתפרץ אירוע בסדר גודל כפי שקרה. ובכל זאת, כלל המפקדים חזרו לביתם במהלך חופשת החג תחת ההבנה כי עומד להתרחש "משהו".
"המשהו" הזה נדרש להיות מתורגם ברמה הטקטית להיערכות ולמוכנות.
סדר הכוחות אשר היה ערוך בבוקר של שבעה באוקטובר בגזרת אוגדת עזה לא היה מצליח לבלום התקפה בסדר כוח כפי שאירעה. אולם, אותם כוחות בהחלט היו יכולים לשבש ואף להקטין את הנזק באופן ניכר בעזרת תהליך חשיבה אחראי, מקצועי וסדור, במקביל לביצוע פעולות בסיסיות - חלקן טריוויאליות. וכאן צריך להבהיר בגלוי: בזמן הלחימה, מרבית מפקדי הכוחות הטקטיים הבכירים שנותרו חיים לא תפקדו באופן אשר יצר ערך והשפיע בדרך ההולמת את מעמדם ובכירותם על תמונת הקרב. למעשה, מרבית מפקדי הגזרה הבכירים לא חתרו לפיקוד, לשליטה וליצירת תמונת מצב איכותית על מנת לאפשר את השבת המצב לקדמותו מהר ככל הניתן.
הרשלנות והאשמה הישירה נחו על כתפי הפיקוד הטקטי הבכיר בפיקוד הדרום. האתוס הצבאי מחייב כי מפקדים אלה יועברו מתפקידיהם כבר בימים הראשונים, ויוחלפו במפקדים רעננים שלא נכשלו והובסו בידי האויב
במקום זאת, נדחתה הסקת המסקנות הפיקודיות המתחייבות "עד לסיום המלחמה". יותר משבעה חודשים כבר חלפו מאז, ורוב המפקדים שכשלו עדיין משרתים בתפקידיהם וממשיכים לשלוח לוחמים אל האש. לא רק זאת, אלא שנוצר מיתוס ולפיו צה"ל בכלל - והאוגדות המתמרנות בעזה בפרט – חוות התאוששות מופלאה. הכוחות והמפקדים "התעוררו", "התאפסו" ולכאורה פועלים היטב למען השגת הניצחון.
אלא שבחינה מקצועית, נטולת פניות ונקייה מן המשמעויות הפוליטיות, המתלוות בהכרח לתהליך מימוש האחריות בכל הדרגים, תגלה שלא כך הדבר. הביצועים וההישגים של הדרג האופרטיבי בפיקוד הדרום אינם משביעי רצון, אינם תחבולניים ואינם אפקטיביים דיים, בזבזניים בכוח אדם ותחמושת ואינם עומדים בקצבי השינוי ובאתגר אותו יוצר האויב.
אותם המפקדים - אותם הביצועים
לאחר יותר משבעה חודשים, חובה לשאול: האם צה"ל מספק את הסחורה? האם המציאות שבה מפקדים ומנהיגים אשר הובסו על ידי האויב ומנסים יום-יום, שעה-שעה, לתקן חרפתם האישית תוך המשך שליחת לוחמים אל התופת, מקובלת על העם היושב בציון? המשמעות של אי-מימוש המסקנות הפיקודיות המתחייבות לגבי המפקדים שכשלו, והביאו למראות חסרי תקדים בתולדות מדינת ישראל, היא חמורה לרוחו ותפקודו של צה"ל. לא פחות ממנה חמורה השתיקה הכללית, לנוכח הסירוב העיקש של הפיקוד הבכיר לממש אחריות זו. ב-1982 נמצא לצה"ל קצין, אל"ם אלי גבע שמו, ששם את "קידומו בכפו", יצא לפני המחנה ועשה מעשה, אשר לפי צו מצפונו - הערכי והמקצועי, חייב אותו לעשותו. הקריירה הצבאית שלו נקטעה, אבל פעולתו הייתה חשובה בהרבה גם מפעולתו בשדה הקרב. לנוכח גודל הכישלון ואי-מימוש האחריות הפיקודית, היימצא בצה"ל של 2024 ולו אלי גבע אחד?
לדאבוננו, מרבית מפקדי צה"ל "שוחים עם הזרם" ומשתדלים, בשל שיקולים אופורטוניסטיים, לא לערער ולאתגר את התרבות הארגונית הצבאית ואת השליטה הרעילה של הדרג המדיני על הדרגים האופרטיביים והמבצעיים בצה"ל. הם משמרים תרבות של קצינים הלהוטים לרצות, ומסייעים "לגלגל את הבלוף" כל הדרך לקומה ה-14 בבניין המטכ"ל בתל אביב, משכנה של לשכת הרמטכ"ל.
על אף ההקרבה הבלתי נתפסת של הלוחמים ומפקדי השדה, צריך להודות כי הפעולה המלחמתית לא הביאה שינוי אסטרטגי משנה מציאות, ולא השיגה הישג ראוי שישפר את ביטחונה של ישראל. ברור שלדרג המדיני חלק עצום במצב זה, העלול להיות אסוני לעתיד המדינה. אבל המנהיגות הצבאית, זו שכשלה בשבעה באוקטובר, וזו שאינה פועלת למימוש רוח צה"ל והאתוס הפיקודי, לניקוי האורוות ולהעמדת צה"ל על בסיס חדש וראוי, שותפה למחדל. מצופה בעת זו ממפקדי צה"ל בסדיר ובמילואים, אלו המסכנים את היקר מכול, ללא שום תועלת או תכלית ראויה באופק, לצאת בקול גדול ולהוביל לשינוי.
מאות הלוחמים האמיצים המחרפים גם בשעה זאת את נפשם, מובלים מערכתית וטקטית על ידי מפקדים אשר כשלו מקצועית ומבצעית, ולבושתנו לא מיישמים את הערך העליון של מימוש האחריות האישית. התנהלות זו משליכה באופן ישיר על ביצועי צה"ל בשטח ומחריבה את האמון בין המפקדים לפקודים, שעליו ורק עליו נסמך המעשה הקרבי. אי-קבלת האחריות האישית לא מאפשרת התהוותה של הסביבה הארגונית הנדרשת לצה"ל לקום משברו, לתחקר, ללמוד, להשתקם ולהתאים עצמו לאתגרי ההווה והעתיד. מפקדי השדה של צה"ל, שחווים כעת את אימת הקרב ואת משקלה הכבד של האחריות במובן העמוק ביותר, עושים זאת במסגרת ארגון המשמר את הקודים והנורמות שהיו נהוגים ערב המחדל. העתודה המנהיגותית של צה"ל ממשיכה לצמוח לתוך תרבות ארגונית של צייתנות, חשיבה קבוצתית והתנהלות אופורטוניסטית. הלוחמים המחרפים נפשם בדרום ובצפון ראויים לשדרת פיקוד אחרת, כזו שתבין ותכבד את ההקרבה, תממש את האחריות, תפעיל את הכוח בשום שכל ותוביל אותנו בבטחה אל הניצחון.
הפעולה הנדרשת, ולא רק מלובשי המדים, הנה חידוש נדרים לאומי. כזה שיחרוט על דם ליבנו כי שואת עוטף עזה ומקבילותיה לא תישנה ושתחזיר אותנו למעמדנו כאומת מופת ערכית חזקה וצודקת. צה"ל הוא צבא העם במובן המיידי ביותר, והאחריות על שיקומו ועל הביטחון הלאומי בכלל מוטלת על כתפי כולנו.
בתרמיל הלוחמים ובלבבותיהם הדומעים נותרה עדיין – במילותיו של נתן יונתן, שבנו ליאור נפל במלחמת יום הכיפורים - "כלנית בוערת / מים, מפות, לחם / ודרך ארוכה ללכת". אנו כאומה לוחמת ומגויסת נכונים לה, לדרך הקשה. הצעידה לאורכה מחייבת אותנו למפקדים ולמנהיגים ראויים הנדרשים לאמון, אומץ לב ויושרה אישית אשר יאפשרו לצאת לפני המחנה ולהתנגד לשחייה עם הזרם – שכידוע, שמורה רק לדגים מתים.
>>> אל"ם חנוך דאובה השתתף בקרבות ב-7 באוקטובר בעוטף ולחם במלחמת חרבות ברזל תחת גדוד 77. לאחר מכן החליף את מג"ד 53 שנפל בקרבות, שימש בעבר כרל"ש הרמטכ"ל גדי איזנקוט, בעל עיטור העוז ממלחמת לבנון השנייה