גם בתקופה אפלה יש רגעי גאווה. בתחילת השבוע שעבר כולנו נדהמנו מביצועי חיל האוויר אל מול המתקפה האיראנית. הזיהוי, הדיוק והביצוע המושלמים מול מאות הטילים האיראניים הפכו לניצחון ישראלי. אחרי חוסר האונים של 7 באוקטובר, זו הייתה תזכורת לכך שישראל מסוגלת לעצב את גורלה ולהגן על אזרחיה, בסיוע בנות בריתה.
זו תזכורת טובה גם למה שהפך את חיל האוויר הישראלי לאחד הטובים בעולם. לא מדובר רק ביכולות הטכנולוגיות, אלא בהון האנושי ובתרבות הארגונית, שהפכה את הפקת הלקחים לחלק מתורת העבודה. טייס שיורד מהמטוס הולך מיד לחדר התחקירים, ושם הוא מסביר מה היה, למה היה, ואיך ישתפר בעתיד. תחקירים במקרה של טעויות או אפילו רק ביצוע שאיננו מושלם - מתבצעים לעיתים מול כל אנשי הטייסת. אף אחד לא מניח שהטייסים שלנו חפים מטעויות - אבל המערכת מיומנת בללמוד מהן מהר ולהתקדם.
מדהים לראות את הפער בין תרבות המצוינות הזו לבין הדרך שבה מנוהלת המלחמה מלמעלה, מהקבינט. חצי שנה אחרי מחדל 7 באוקטובר, והציבור לא קיבל שום דין וחשבון מסודר. המידע היחידי הגיע מהדלפות לתקשורת ומדמויות מטושטשות פנים. מבין מקבלי ההחלטות, איש לא מתחקר את הצלחותיו וכישלונותיו, והטירוף הוא בכך שזה הפך מובן מאליו. תחשבו על זה: כמה עניינים שוליים נטחנים פה במשך ימים, מי עשה למי ושאר אמירות מקוממות של פוליטיקאים, בשעה שהמחדל הכי גדול מאז קום המדינה נותר ללא תחקיר וללא כל מגמת שיפור. ואולי בניגוד לטייסים, ראש הממשלה ושריו הם פשוט כליל השלמות, ואינם טועים לעולם?
הדוגמה הזועקת ביותר היא מחדל החטופים - שהופקרו ב-7 באוקטובר, ומופקרים מאז. גם בזמן שכמעט שאין פעילות צבאית ברצועה, איש בממשלה לא נדרש להסביר לציבור כיצד מתוכנן להחזירם. באמצע אוקטובר, לפי התקשורת הזרה ולפי מה שסיפרו חברי המשלחת למשא ומתן שפרשו ממנה בייאוש, עמדה בפני ישראל הזדמנות לעסקה, והיא נמנעה מלקבלה. גם העסקה שהחזירה בסוף נובמבר את רוב הילדים והאימהות, המתינה על השולחן יותר מחודש (!) עוד טרם הכניסה הקרקעית, והממשלה התעלמה. כל הזמן הובטח לנו שהלחץ הצבאי יחזיר את החטופים. חצי שנה חלפה, חטופים רבים כבר נהרגו. מי המנהיג שיעמוד מול הציבור ויודה שתפיסתו הייתה שגויה, ומוכרחים לשנות אסטרטגיה?
בינתיים חמאס שיפר את מצבו האסטרטגי ומעלה את דרישותיו, וזאת בעבור מספר נמוך יותר של חטופים שנשארו בחיים. האסטרטגיה השגויה בעניין העסקה הביאה את ישראל רק להפסיד. להפסיד את החשוב מכול, חיי האדם של חטופים ושל חיילים, ולהיחלש גם לקראת העתיד בזירה הבין-לאומית. גם הצפון, בינתיים, מופקר לחלוטין. אנחנו חצי שנה לתוך האירוע. האם מישהו, מימין ומשמאל, עוד חושב שלא הגיעה העת לבחון במה שגו מקבלי ההחלטות?
בימים אלו מתרחש בחזית המדינית מחדל נוסף. ישראל שוב נמצאת בשעת כושר, כשקואליציה אזורית אנטי-איראנית מוכנה לשתף איתנו פעולה במהלכים גדולים. האמריקנים והאירופים קשובים גם הם למזרח התיכון - ולצרכים שלנו - יותר ממה שהיו במשך עשורים. זו הזדמנות נדירה לפעול מול האויבת המרכזית של ישראל, איראן, באופן שיגן על ביטחוננו למשך שנים קדימה, גם בסוגיית הגרעין. אבל ממשלת נתניהו הסרבנית הולכת לבזבז את החלון הזה, בדיוק כפי שבזבזה את האשראי שקיבלה בשבועות שאחרי מתקפת 7 באוקטובר. במקום זה, נוח לה להחזיק לא רק את החטופים, אלא את כולנו בשבי: בפחד המתמיד מהרגע שתיפתח החזית הנוספת, בהמתנה קורעת לב לשובם של החטופים, ולשובם של המפונים לבתיהם.
המחדלים קשורים זה בזה. לו היינו מתחקרים את 7 באוקטובר, ולו היה מתקיים דיון ציבורי רציני בסיבות להפתעה האסטרטגית ולהפקרת תושבי העוטף, אין לי ספק שהפקרת החטופים לא הייתה מתרחשת. אם היינו מדברים על המחדל המדיני של השלב הראשון במלחמה ובזבוז האשראי הבין-לאומי, הרגע הנוכחי היה נראה אחרת. אבל כשאין משמעות לשום כישלון ואין למידה מטעויות ברמת קובעי המדיניות, ההזדמנויות מוחמצות, ההישגים שנקנו בדם נשחקים, וישראל שוקעת בבוץ.
אסור לחכות להפסקת האש או לוועדת החקירה שאולי תקום יום אחד. טעויות עולות בדם. החטופים גוועים במנהרות, וישראל הולכת ומסתבכת - בדרום, בצפון ומול איראן. הגיע זמן הפקת הלקחים ולקיחת האחריות - כדי שנוכל כבר להתקדם.
>>> סתיו שפיר היא יזמת חברתית, ח״כ לשעבר ויו״ר ועדת השקיפות