״זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים״: חג הפסח זהו החג החשוב ביותר, שבו עם ישראל מציין את יציאתו מעבדות לחירות. גם יהודים שמאמינים באלוהים, וגם כאלה שלא, מוצאים בחג הזה את החיבור שלהם למשמעות של להיות בני חורין, את הזכות לציין את מנהגי העם היהודי במדינת היהודים, בארץ המובטחת, למי שרואה בה את הגאולה ומי שרואה בה בית, מקום מבטחים.
אבל בפסח הזה 133 מבני עמנו יציינו 200 ימים בגיהינום בעזה. 200 ימים. זה לא שבי, זה גיהינום. 133 מבני עמנו, רק חלקם עדיין בחיים, מוחזקים בידי אויב אכזרי. גם כשאתם קוראים את השורות האלו, האם זה נתפס בכלל? השנה 2024, ובמרחק שעה מכאן, במרחק חצי שעה אולי מכוחות הצבא שלנו, מוחזקים בני עמנו בעבדות נוראית. עבדות של הנפש, והגוף, והמחשבה.
בערב פסח הזה אין מה לחגוג, בטח לא את חג החירות. כי עד שלא נחזיר את אחינו לכאן, לא תהיה לנו חירות אמיתית.
היציאה ממצרים היא לא רק יציאה פיזית מארץ זרה, היא ההבנה שרק כאשר אנחנו יחד, חזקים, מכוונים לאותה מטרה נעלה, מוכנים לשלם מחירים, ולהסתכן, הדרך לחירות אמיתית מתחילה. בחג הזה, זו ההזדמנות שלנו כעם להתאחד כדי לצאת לחירות כזו.
לא משנה כמה מכות משה הטיל על מצרים כדי לשכנע את פרעה לשחרר את עמו, אם עם ישראל לא היה קם ומחליט שזו העת שלו להתחיל את המסע לחירות, דבר לא היה קורה.
שנים סיפרו לנו שזה הכול תלוי במנהיג, אבל אם יש משהו שהבנו ב-7 באוקטובר שזה אנחנו, העם. אנחנו הדבר החזק והנפלא שמניע את המקום הזה שאנחנו כל כך אוהבים, את הבית שלנו.
לא יהיה חג חירות בפסח הזה, אבל זו ההזדמנות שלנו להבין את המשמעות שלנו כעם, את החוזקה שלנו והאחריות שלנו שיהיה כאן טוב יותר. שנהיה בני חורין. והצעד הראשון במסע הזה הוא שכולם יהיו כאן איתנו, כדי שנוכל להתחיל לצעוד.