זהו. הגענו לרגע האמת. זה הרגע, רבותיי הפוליטיקאים, שצריך להפסיק לחרטט. בשבעה באוקטובר ראש הממשלה "גילה" לעם ישראל שאנחנו במלחמה ושאנחנו ננצח. ב-13 באוקטובר הסביר שאנחנו "נלחמים כמו אריות, לא נשכח, לא נסלח. אנו מגייסים תמיכה בין-לאומית כבירה. אויבינו רק התחילו לשלם את המחיר. נחסל את חמאס ונביא ניצחון". בשני המקרים נתניהו לא הזכיר את החטופים. נכון, יום לפני כן, בנאומו בכנסת, הוא הבטיח: "לא נרפה ממאמצינו להחזירם". בהמשך, על רק הביקורת שסוגיית החטופים נדחקה לשולי האג'נדה, ראש הממשלה החל להקפיד ולומר "גם וגם" - גם ניצחון מוחלט (כפסע מהניצחון...) וגם השבת החטופים.
כל בר-דעת, אפילו "מנשקי הקמעות" לדידו של הגאון יאיר גרבוז, ידע מ-day one שניצחון במלחמה מחד והשבת החטופים מאידך הינם שני קווים שסופם להתנגש האחד עם השני. למרות זאת, מרבית הפוליטיקאים המשיכו במנטרה. היו שהגדילו, בסגנון של "כאלה שמבינים", שרק לחץ צבאי יוביל להחזרת החטופים כי הנה, "סינוואר כבר שומע את הטרקטורים של צה"ל מעליו" - תשאלו את שר הביטחון גלנט. הוא הוא זה שדיבר על טרקטורים (?) של צה"ל עוד בחודש דצמבר.
הפוליטיקאי היחיד, עד כה, שאמר במפורש: החזירו את החטופים גם במחיר סיום המלחמה - הוא ראש האופוזיציה יאיר לפיד. נכון, דבריו לא הדהדו, אולי בגלל ש"הלפיד", כדברי מקטרגיו מערוץ מאוד מסוים, אינו כל כך עקבי בדבריו.
מי שניער את העץ, או בתרגום חופשי אליבא דמירי רגב עשה "קאט דה בולשיט" היה נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. בנאומו בשישי האחרון אמר שישראל הסכימה למתווה לפיו תהיה הפסקת אש ממושכת ויציאת צה"ל מהרצועה בתמורה לשחרור החטופים. תשכחו מ"ניצחון מוחלט", כך הסביר, והוסיף: אזרחים פלסטינים יוכלו לחזור לבתיהם. במילים אחרות: חטופים תמורת סיום המלחמה. נתניהו עצמו לא הגיב, רק בהודעה מטעם לשכת ראש הממשלה באנגלית טענו שזה "נון סטארטר".
Under the proposal, Israel will continue to insist these conditions are met before a permanent ceasefire is put in place. The notion that Israel will agree to a permanent ceasefire before these conditions are fulfilled is a non-starter.
— Prime Minister of Israel (@IsraeliPM) June 1, 2024
היו שאמרו שנתניהו שותק כי זו שבת (ועל זה הוא כבר חטף). אחרים אמרו שהוא מתואם עם האמריקנים. ויש מי שהסבירו שהוא מבקש להיות, לרגע, ילד טוב כדי להבטיח את הכרטיס לנאום באמריקה. אבל אולי זה לא העניין: אולי הגיע העת לקרוע את המסכות מעל פניהם של הפוליטיקאים ולהבין מהם לאן פניהם?
אחד מבני משפחות החטופים שנפגש עם ראש המל"ל, טוען שצחי הנגבי אמר: "הפגנות לא ישנו דבר. רק הסקרים". אז הצצתי בסקרים. אכן, ההתנגשות בלתי נמנעת. בחודש ינואר האחרון 50% מהציבור התנגד להפסקת אש בת 45 ימים, שבעטייה מחזירים חטופים ומשחררים אלפי מחבלים. תשאלו את הציבור היום את אותה שאלה, בטוחני שאם מדובר רק בהפסקת אש, המספרים יקפצו מ-50 ל-70 אחוזים ויותר. הגרף כעת משתנה: כבר 40% מהציבור מוכן למעשה לסיים את המלחמה. בלי ניצחון ובלי סינוואר. אז אם זה הכיוון של הסקרים, אז מה עכשיו יחליטו המנהיגים?
אני מניח שנתניהו, בבואו לנאום בפני שני בתי הקונגרס, ינסה להשוות עצמו לצ'רצ'יל (הנה, יש כבר הישג אחד: נתניהו ינאם שם בפעם הרביעית, בעוד צ'רצ'יל התכבד באחת פחות) ויגיד משהו בסגנון של "דם, יזע ודמעות". על היזע אני סגור: נלחמים עד הסוף. על השאר קצת פחות. מפסיקים או שלא מפסיקים. זו השאלה.
אבל עזבו את נתניהו. בעוד ימים אחדים, הפוליטיקאי הפופולרי בישראל (למעט סקר אחד) אמור לממש השבוע את האולטימטום שלו ולהתפטר מקבינט המלחמה. לו הייתי מתבקש לכתוב את נאום הפרישה, הייתי מברר תחילה: מה עמדתך, בני? מסיימים או ממשיכים? מיד אחרי נאום הנשיא, הגבת ב"יש לכנס מיד את הקבינט". טרם שמענו ממך מה קורה כשהקווים מתנגשים. חבריך, כמו מופז ואיזנקוט, כבר רמזו: enough is enough. אז איפה אתה במשוואה? כשקיבלו אותך באמריקה, הרבה לפני ראש הממשלה, אמרת שאי כניסה לרפיח כמוה ככיבוי 80% מהשרפה. עכשיו, בנאום האולטימטום, טענת שיש להעמיד את עניין החטופים בראש סדר היום. אז הולכים על 1:0. השאלה למי?
לציבור מגיע הרבה יותר אומץ ציבורי. עמדתכם, רבותי המנהיגים, אינה סוד מדינה. לתושבי העוטף מגיעה הזכות לדעת האם סיימנו עם הטילים? נקבל "רק" טפטופים או בז'רגון החדש - נספוג "ריקון מלאים"? ללוחמים, לפצועים ולאלה שהקריבו את היקר מכל יש זכות מלאה לגלות אז מה בסוף: הניצחון או החטופים? קשה לי להאמין שיש משהו באמצע. גם הטענה שבעתיד "ניכנס באים-אימא שלהם" אחרי הסכם, נראית לי בריחה מהמציאות.
בינתיים גנץ ונתניהו שומרים על עמימות. עד מתי? כנראה עד הסקר הבא או אולי עד שסינוואר ומכון הסקרים ברפיח יקבע לנו את התוצאה.