אחת השאלות המעניינות היא איך זה שחמאס, ארגון לא גדול ולא חזק במיוחד, אינו מתכופף בפני הלחץ של מעצמה עולמית כמו ארצות הברית ושתי מדינות מרכזיות באזור – מצרים וקטאר. הארגון, שנמצא תחת לחץ צבאי כבד של ישראל, סובל מאבדות רבות, איבד רוב מאחזיו הטריטוריאליים ואת צינור החמצן שלו – מנהרות פילדלפי – ועדיין הוא לא מוכן לקבל הצעות תיווך שעל פניהן נראות נדיבות יחסית למצב שבו הוא שרוי.
כדי לענות על השאלה הזו צריך להיכנס לראש של סינוואר. זו משימה, כפי שאירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו, קשה, אם לא בלתי אפשרית. גם אם מבחינה קלינית יהיו פסיכולוגים שיאפיינו את אישיותו ודרך קבלת ההחלטות שלו כפסיכוטית או נרקיסיסטית, הנחת העבודה היא שקיים ממד רציונלי בקבלת ההחלטות שלו, גם אם רציונל זה שונה משלנו.
ובכל זאת, אפשר להציע כמה הסברים לאי-היכולת עד כה של המתווכים לכופף או לשכנע את סינוואר. ההסבר הראשון הוא שלאף אחת מהמתווכות אין מנוף חזק דיו להפעיל על חמאס. מבין השלוש, דווקא לקטאר יש לכאורה את שלושת המנופים הגדולים ביותר: הפסקת הסיוע הכספי (שממילא כנראה כרגע לא מגיע), הקפאת נכסי הארגון שבשטחה וסגירת משרדי חמאס שמשמעו סילוק מנהיגי הארגון משטחה. לאחרונה איימה קטאר בפעם הראשונה בסילוק מנהיגות חמאס משטחה, אולם איום זה טרם הוצא לפועל, בין השאר, משום שקטאר מבינה כי צעדים אלו ינטרלו את יכולותיה לשמש מתווכת פעילה בין ישראל וחמאס. הפסקת תיווכה משמעותה גם ירידה במעמדה וחשיבותה האזורית והבין-לאומית. אולם, מעבר לכך, נראה כי ירידה בתנאי המגורים של מנהיגי חמאס אינה מדירה שינה מעיניו של סינוואר.
המנופים של מצרים קטנים אף מאלו של קטאר. אף שמצרים היא בלקסיקון הערבי, "האחות הגדולה", לאחות הזאת אין הרבה משאבי ומנופי תיווך. גם המנוף האחרון שהיה למצרים – שליטה בציר פילדלפי, היא למעשה איבדה. אומנם המודיעין הכללי, מי שאחראי על הקשר עם חמאס, מעניק לו "חיבוק דב", אך בשורה התחתונה האינטרסים המנוגדים רבים מהאינטרסים המשותפים.
חשיבותה של ארצות הברית כמתווכת נעוץ ביכולתה להעניק ערבויות נגד הפרה של ההסכם על ידי ישראל לאחר חתימתו. מעבר לכך, אין לנשיא ביידן מנופים שהוא יכול להפעיל על חמאס. המנוף העיקרי – ואולי היחיד – הוא הפעלת לחץ על קטאר, בעלת ברית המארחת יחידות צבא בבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון והנהנית ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. ואולם, לארצות הברית אין אינטרס להזיק לעצמה בכך שתזיק לקטאר. בהקשר הזה, יכול להיות שלאו"ם יש מנוף חזק יותר באמצעות הטלת סנקציות בהתאם לפרק 7 של מגילת האו"ם.
הסבר שני מתקשר לכך שסנקציות על שחקנים סוררים במערכת הבין-לאומית אינן יעילות כאשר על כפות המאזניים מונחת שאלת שרידותם. במילים אחרות, מי שמצוי בסכנת הכחדה אינו מורתע מאיומים שמפזרים בעלי בריתו או מתווכים. לכן, כל הצעה שאין משמעה הבטחה גמורה להפסקה מוחלטת של המלחמה תידחה, גם במחיר של קורבנות נוספים, שממילא אינם נלקחים כשיקול אם להמשיך או להפסיק את המלחמה.
ולבסוף, הלחצים המופעלים על ישראל מצד הקהילה הבין-לאומית, הלחץ הצבאי המופעל מצד חיזבאללה בגבול הצפון וכן הלחץ של החברה בישראל לעסקת חטופים – כל אלה אולי מובילים את סינוואר למסקנה, כי בסופו של דבר מטרתו תושג, גם אם זמנה יתארך. יש במדיניות זו נטילת סיכון והליכה על הסף, התנהגות שמאפיינת מנהיגים פזיזים – או אמיצים.
מה עושים מול הא-סימטריה?
אם הערכה זו נכונה, נשאלת אפוא השאלה - מה לעשות? אציע מספר אפשרויות מבלי להמליץ על דרך מועדפת. דרך אחת היא פשוט לקבל את רוב דרישות חמאס. היתרון של גישה זו בכך שהיא תביא לסיום המלחמה ולשחרור חטופים, ואולי להתמקדות בזירה הצפונית שממילא דורשת טיפול יותר מעמיק – בין אם מדיני או צבאי. החיסרון של גישה זו בכך שישראל תיתפס כמי שלא השיגה את המטרות הצבאיות של מיטוט חמאס וסילוקו, כמו גם חיזוק הדימוי העצמי של חמאס כמי שניצח למעשה את ישראל בכך ששרד. מבחינה זו, מלחמת 7 באוקטובר תהיה דומה למלחמת סואץ ולמלחמת יום הכיפורים שהסתיימו בניצחון צבאי ישראלי אך בניצחון מדיני של היריב, בין אם היה זה עבד אל-נאצר או סאדאת.
האפשרות השנייה היא להתחיל לעבוד ברצינות על תוכניות לשיקום עזה בהנהגה חלופית, לא כזו הנשענת על מנהל צבאי-אזרחי ולא על חמולות מקומיות משתפות פעולה, אלא על גורם שלטוני בעל לגיטימציה בין-לאומית, כמו הרשות הפלסטינית, אך בהנהגה אחרת, כזו שזוכה ללגיטימציה מקומית. חזרת הרשות לעזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות תהווה איום של ממש על שאריות שלטון חמאס בעזה. אפשרות זו מקפלת בתוכה גם התקדמות בנורמליזציה עם סעודיה, שבתורה תהווה זרז לתהליכי אינטגרציה ביטחונית וכלכלית של ישראל באזור.
האפשרות השלישית היא להמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, אולם, יש להניח כי מטרה זו אינה בהישג יד כל עוד יש בידיו חטופים.
המלחמה בעזה היא א-סימטרית במהותה: מלחמה בין מדינה לארגון, בין צבא גדול המפעיל כוח רב ונשק מתקדם מול ארגון הפועל באמצעים מוגבלים ולעיתים פרימיטיביים ובשיטות גרילה. במובנים רבים, היא מזכירה את מלחמת הווייטקונג בוייטנאם נגד ארצות הברית וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. צריך לבחור אופציה ריאלית, כלומר, שילוב בין אופציה ראשונה ושנייה.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים