אמירות מסוג "אי אפשר להרוג רעיון" בהקשר של המלחמה בעזה, שגויות מיסודן. בוודאי שאפשר. האנושות הכחידה הרבה מאוד רעיונות במהלך ההיסטוריה. "אז אי אפשר להכחיד רעיון במלחמה" - שוב, ברור שאפשר. אדרבא, הפסד במלחמה הוא אמצעי מרכזי להכחדת הרעיון של הצד המפסיד. כשרעיון מוביל להרס וחורבן, יש נטייה אנושית טבעית לתהות שמא זה לא היה רעיון כל כך טוב (נכון, צריך בסוף שיהיה רעיון חלופי לרעיון שקורס, אבל עצם ההפסד במלחמה פותח את הפתח לכניסתו מחדש של רעיון חדש).
כבר שנים שאני נואשת מול הזלזול הן בממשלה והן בצבא בעוצמתה של האידיאולוגיה הפלסטינית, שלא רק שהיא בנויה על שלילת הציונות, היא עושה זאת כבר מאה שנים בעזרת תמיכה של כל גורם אנטישמי ואנטי-ציוני מגרמניה הנאצית, לפאן-ערביות, מברית המועצות לאיראן. אנחנו לא מוכנים לכבד את המחויבות המתמשכת של הערבים הפלסטינים לחיסולה של הריבונות היהודית, והזלזול הזה שוב ושוב נמצא בעוכרינו.
הפלישה, הכיבוש והטבח שביצע צבא עזה ב-7 באוקטובר נועדו יותר מכל להרוג רעיון - את הרעיון שהיהודים יכולים לקיים מדינה ריבונית במולדתם ההיסטורית, וזאת באמצעות נעיצת פגיון בלב סיבת קיומה של מדינת ישראל, שהיהודים יכולים להתקיים כבטוחים, שווים, ריבוניים, חופשיים ואדונים לעצמם במולדתם ההיסטורית.
רבים מאיתנו תקועים במחשבה העקומה שהמלחמה הנוכחית היא נגד 30 אלף רוצחים מיומנים של חמאס. אותם רוצחים עשו מה שעשו בשם הרעיון המלהיב שהם יהיו אלה שיובילו את המדינה היהודית לכיליונה, ובכך יוכיחו באמצעות השראה לאחרים כי דרכם היא הנכונה והצודקת. זו הסיבה שהדרישה של חמאס לשחרור חטופים מן היום הראשון - והסיבה שהם נחטפו מלכתחילה - היא להוות תעודת ביטוח וערבות לניצחון חמאס.
אם כבר, לב ליבה של המלחמה הזו היא מלחמה על רעיונות. לכן, דווקא הגדרת מטרות המלחמה באופן כל כך מוגבל מובילה אותנו להפסד. למה? כי אם המלחמה היא רק נגד 30 אלף רוצחים מיומנים, אז אנחנו נדרשים לתת אספקה לאויב בזמן מלחמה ולשלוח את החיילים שלנו להילחם כאילו לאותם אלפי רוצחים מיומנים אין בדל קשר לעזה או לאידיאולוגיה הפלסטינית השוללת את הציונות בכללה.
דווקא עומק הברוטליות של הפלישה, הטבח והכיבוש ב-7 באוקטובר היו צריכים להוביל את ישראל להכריז שהיא לא נכנסת לעוד סבב, אלא נלחמת כדי להביא לסיום את מלחמת מאה השנים הערבית-פלסטינית נגד הריבונות היהודית במזרח התיכון
הגדרה כזו הייתה כוללת פעולה לתבוסה צבאית של צבא עזה, יחד עם ויותר בדגש על פעילות דיפלומטית ומדינית לייבוש מקורות התדלוק של מלחמת מאה השנים, מאונר"א ועד קטאר. כל זאת, תוך הדגשה ברורה שכפי שהאויבים שלנו מנהלים מלחמת חורמה בשלל חזיתות ואמצעים נגד ריבונות יהודית, אנחנו פועלים להביס את הרעיון שהריבונות היהודית היא נטע זר וזמני באזור.
אם אנחנו לא נלחמים כאן בעד הרעיון הציוני ונגד האובססיה האנטי-ציונית, אז על מה בעצם אנחנו נלחמים?