בגין
מהפך 1977 לא היה רק בלשכת ראש הממשלה. במידה מסוימת, בגין המשיך את דרכם של קודמיו, קצת מכבוד לממלכה וקצת מפחד משינוי. הסגל הקודם נשאר, המדיניות אפילו הלכה שמאלה בחלק מהעניינים. המהפך הורגש בעיקר בכנסת ובממשלה: דור שלם, צעיר, מעיירות הפיתוח, התיישב בלשכות שאליהן הורשה עד אז להגיע רק בתור נהג או מחלק תה. דוד לוי מבית שאן, משה קצב מקריית מלאכי ומאיר שטרית מיבנה. אם לא היה מנחם בגין לא היה דוד לוי, אבל אפשר להניח גם להפך: אם לא היה דוד לוי, לא היה מנחם בגין.
שמיר
צחוק הגורל הוא שמי שמנע מדוד לוי להיות ראש הממשלה המזרחי הראשון של ישראל – ויו"ר הליכוד המזרחי הראשון – היו כנראה כמה עשרות חברי מרכז מזרחים. כשמנחם בגין טרק מאחוריו את דלת ביתו, ב-1983, לוי אמר "קם לך יורש", אבל שמיר ניצח בהצבעה צמודה. עד אחרית ימיו היה לוי משוכנע שההצבעה זויפה. אולי בגלל זה לא הקל על שמיר, והקים את שלישיית החישוקאים שהאשימה את האיש השתקן והעקשן בשמאלנות מסוכנת. המחנה שלו היה עדיין החזק בליכוד, ובזכותו מונה לשר החוץ. ילדי התקופה ההיא ומשדרי התקופה ההיא שגלגלו בהנאה את בדיחות דוד לוי והאנגלית ("וואטס דה מטר? מטר, מטר וחצי"). תרמו לטענה שהמינוי היה מופרך, שכן שר החוץ היה, רחמנא לצלן, לא אשכנזי. יצא לי לחשוב רבות שהבדיחות האלה הן הורתה של תנועת ש"ס.
שרון
ב-1996, אחרי המהפך, לוי היה מוכן לסכן את המינוי הבטוח לתיק החוץ כדי לדאוג לחברו אריאל שרון. מול המצלמות הוא איים על ראש הממשלה הטרי נתניהו: בלי שרון, לא אכנס לממשלה. נתניהו התקפל. שבע שנים אחר כך, כששרון כבר ראש ממשלה, הוא תקע סכין חלודה בגבו של לוי, ולא מינה אותו כשר לממשלתו. לוי לא סלח. הנקמה הוגשה קפואה וצוננת ובחתימה נמוכה. באחרית ימיו הפוליטיים, זימנה לו המציאות חברות בקבוצת מורדי הליכוד נגד ההתנתקות. אחרים הצטיירו כקברניטי הקבוצה, אבל היה זה לוי בחדר ההגאים. הוא גרר את שרון לשנה וחצי ארוכות של מאבק, שהסתיים בהפסד, אבל לא הותיר לו ברירה אלא לנטוש את המפלגה.
נתניהו
נדמה לי שאין עוד בעולם אדם שתחתיו כיהנו כשרים גם האבא, דוד, וגם הבת, אורלי. יחסי משפחות נתניהו-לוי היו כמובן מורכבים יותר מהודעת האבל של נתניהו, הערב. נתניהו היה המשאית הדוהרת שהתנגשה בשאיפות של לוי. נתניהו, סגנו של לוי במשרד החוץ, ייצג את ישראל בוועידת מדריד, ואחרי כמה שנים הביס אותו בקרב הירושה, לא לפני שהוא מגדיר אותו "בכיר בליכוד המוקף בחבורת פושעים". האיבה הובילה אותו לשתי פרישות מהליכוד, שבהדרגה חיסלו את מעמדו הבכיר והובילו אותו עד למפלגת העבודה, ולכהונה שלישית כשר חוץ, הפעם של ברק. בכנסת ה-18 ניאות להשתבץ במקום ה-120 הסמלי ברשימת הליכוד, שהראשון בה היה נתניהו. גם במלאת 76 שנה למדינה הוא עדיין העולה היחיד ממדינות המזרח שהיה באמת קרוב להיות בקצה השני של הרשימה.