באופן מובן, מכתבי האזהרה של ועדת החקירה הממלכתית לחקר רכישתם של כלי השיט תופסים את הכותרות, בגלל הציפייה שבנימין נתניהו יימצא אחראי לכשלים המובהקים שמצאה הוועדה ואולי אף תהיה פסיקה אישית נגדו, כשם שפסקה ועדת אגרנט לגבי צמרת צה"ל או ועדת כהן ביחס לאריאל שרון.
ועדות חקירה ממלכתיות הן כבר יותר מ-50 שנה לא כלי לבירור האמת, אלא למימוש אחריות ציבורית. אנחנו יודעים מה קרה, ובעולם נורמלי מי שאחראי למחדל לוקח אחריות והולך הביתה. אבל בעולם שבו האמת והאחריות הן עניין אישי, ואפילו מה שקרה פה ב-7 באוקטובר הוא בעיקר שאלה איפה אתה ממוקם במפת הזהויות הישראלית, המפלט האחרון של מי שמבקש שנבחרים ובכירים יעשו את הדבר הנכון והמובן מאליו הוא שוועדת חקירה תגיד להם לעשות את זה.
אבל שווה להתעכב על הסיפור שמספרת ועדת החקירה במסמך שהפיצה, תוך שאנחנו זוכרים שלא נגעה בשלל החשדות לשחיתות שבהם בעיקר עסקה התקשורת בפרשה הזו. המציאות שהיא מתארת היא מחרידה, גם אם לא היו כאן חשדות לשוחד. היא תיאור של הפרת אמונים במובנה המילולי, על ידי הדרגים הבכירים ביותר במדינת ישראל ובצבאה.
הפרשה הראשונה נוגעת לרכישתן של ספינות שטח במהלך העשור הקודם. ועדת החקירה מזכירה לנו שצה"ל ומערכת הביטחון דחו במשך יותר מעשר שנים את בקשתו של חיל הים להצטייד בספינות חדשות, מכיוון שלא ראו בכך צורך חיוני במסגרת סדרי העדיפויות והתקציב (צריך לזכור שספינות אלה נרכשות מתקציב הביטחון השקלי ולא מהסיוע האמריקני). ואז, כבמטה קסם, נמצא הנימוק: הן יגנו על אסדת ההפקה של הגז משדות "תמר" ו"לוויתן". ואם הן נועדו לצרכי הגנה "כלכלית", התקציב לרכישתן לא יבוא מתוך תקציב הביטחון. כמובן שמרגע זה מערכת הביטחון הייתה בעד, ומכיוון שלאוצר המדינה אין באמת מגן, רכישת הספינות אושרה.
אבל זו הייתה רק הרגל בדלת. עם הזמן, הלכה וגדלה הדרישה המבצעית לספינות המגן האלה. חיל הים דחף, המל"ל תמך, תהליכי קבלת החלטות ראויים אין בישראל. מספינות של 1,200 טון הפכה הדרישה לספינות של 2,000 טון. כנגזרת של התפתחות זו, בוטל המכרז בין מספנות מדרום קוריאה לייצור הספינות ומספנות "טיסנקרופ" נכנסו לתמונה.
ועוד דבר, שהוועדה אינה מזכירה: משהושלמו, קידוחי הגז אינם אלא פתח של צינור בעומק 1,600 מטרים מתחת לפני הים. מה שצריך להגן עליו הוא אסדת ההפקה – אלא שזו הוזזה ממרחק של 120 ק"מ מהחוף למרחק 10 ק"מ מחוף דור. כך שארבע הספינות הגדולות, שצה"ל חשב שהן נחוצות לו פחות מדברים אחרים, נרכשו בסופו של דבר למטרת הגנה ששונתה עד כדי שלא הייתה קיימת באמת, כי הגנת האסדה במרחק כזה ניתנת להשגה באמצעים אחרים.
השורה התחתונה: חיל הים קיבל ספינות סער חדשות, לא כי מישהו החליט שזה באמת עדיפות אלא כי נמצאה הדרך שזה לא היה מתקציב הביטחון, כאילו משלם המיסים אינו מממן גם אותו וגם את התקציב האזרחי. ועדת החקירה לא נותנת מענה לשאלה אם כל זה היה רק כדי שמספנה מסוימת תקבל את החוזה; היא חושבת, בצדק, שהסיפור הזה חמור מספיק גם בלעדיהם.
צה"ל התנגד מסורתית גם לרכש צוללת שישית – שוב, כי חשב שיש לו דברים דחופים יותר לעשות עם השקלים שבתקציב הביטחון. צריך לומר: ההחלטה על מספר הצוללות היא לחלוטין בסמכותו ובאחריותו של ראש הממשלה, וזכותו לא לקבל את עמדת צה"ל. מערכת הביטחון התנגדה גם לכיפת ברזל, לגדר ההפרדה עם איו"ש ובגבול מצרים ועוד. אלא שהתהליך היה לקוי, חפוז ולא שקוף. לפי הוועדה, התהליך הלקוי גרם לכך שההחלטות עלו לישראל מיליארדי שקלים ופגעו במוכנות הצבא בהיבטים אחרים. בנוסף, עלה דיבור כלשהו על ספינות נגד צוללות, שנבלם הפעם על ידי מערכת הביטחון.
לסיפור הזה התגנבה גם הפרשה של האישור הישראלי לגרמניה לשכלל את הצוללות שנמכרו למצרים (מה שהוועדה מכנה "צד ג'"), שנוהלה כדבריה באופן "לא מסודר ולא מאורגן, בערוצים סותרים ולא מעקב ובקרה". בכל התהליך הזה, המל"ל (שהוקם כדי להיטיב את תהליכי קבלת ההחלטות בדרג המדיני, כלקח מובהק ממלחמות קודמות) הפך ל"גוף ביצוע של ראש הממשלה, שפעל במקביל ובסתירה למשרד הביטחון", כדברי הוועדה.
גם אם לא הייתה פה שחיתות, מכתבי האזהרה משקפים מציאות שהתקיימה הרבה לפני בנימין נתניהו, אבל הוא מביא אותה לשיא: החלטות במיליארדים שמתקבלות בלי דיון ראוי; נימוקים ביטחוניים שנשלפים מהשרוול, מערכת ביטחון שמעצבת את דרישותיה לנוחותה ולא לפי הצרכים ומקבלת בסוף מה שהיא רוצה, על חשבוננו; גופי מטה שאמורים לשפר את קבלת ההחלטות ובפועל מזיקים לה. זו מציאות חמורה בהרבה מההאשמות לגבי האחוזים של בן דודו של נתניהו בחברה שקשורה בטיסנקרופ, כי היא תהיה פה גם אחריו, וכמוה ההתחמקות מכל אחריות לכשלים שפוגעים בביטחון ובכלכלה.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי